התהילה של ג'ון מקיין ורפי איתן היתה קצרת ימים, אבל היא הולידה את אחת המגמות הבולטות בעולם האקשן העכשווי: סרטי החטיארים, שבהם אנו מגלים כי מסוכן לריב עם זקנים על התור בקופת חולים. לנו יש את "נבלות" ואת "חסמבה: דור 3" ולבריטים את "הארי בראון", שבו מנקה מייקל קיין הקשיש את רחובות עירו מחוליגנים, ממש כמו "גראן טורינו" האמריקאי בכיכובו של קלינט איסטווד הבא בימים. הוליווד תרמה לז'אנר הגמלאים המרביצים גם את "בלתי נשכחים" של סילבסטר סטאלון, אחת ההצלחות הקופתיות המרשימות של הקיץ, ועכשיו גם את "Red" של רוברט שוונטקה.
אף שמדובר בעיבוד לנובלה גרפית שפורסמה באמצע העשור הקודם, "Red" נראה על פניו כמו העתק של הלהיט הקיצי של סטאלון. גם הפעם נאלץ הגיבור, סוכן סי.אי.איי במקרה זה, לאסוף מחדש את צוותו משכבר הימים כדי להילחם באויב צעיר המאיים על שלומו ועל ערכי הצדק, וגם הפעם עומד במרכז העלילה הקשר בין הסוכנות למדינות העולם השלישי. כדי להדגיש את קווי הדמיון, גם כאן אנו זוכים להתענג על הופעתו של ברוס וויליס אצל סטאלון הוא רק הגיח לדקותיים, אבל פה הוא כבר השחקן הראשי. למרות כל זה, יש הבדל מהותי בין שתי היצירות: "בלתי נשכחים" היה חרפה, אבל "Red" הוא בסך הכל חוויה קולנועית מהנה.
יש כמה סיבות לפערי האיכות בין הסרטים. ראשית, רמת המשחק. "בלתי נשכחים" התיימר להיות מעין גלאקטיקוס של ענקי האקשן, אבל הכזיב וויליס ושוורצנגר הגיחו בו לסצנה אחת בלבד, וסיגל, ואן-דאם ונוריס, למשל, אפילו לא השתתפו בו. במקומם קיבלנו את רנדי קוטור ואת סטיב אוסטין, וזו היתה סיבה מספקת לבקש את הכסף בחזרה. לעומת זאת, "Red" אוסף סביב הכוכב הראשי שלושה שחקנים שחולקים ביניהם שני אוסקרים ותשע מועמדויות לפרס הלן מירן, מורגן פרימן וג'ון מלקוביץ', והשלושה מביאים לסרט קלאסה נדירה ומענגת.
עוד בוואלה!
הסיבה השנייה היא ערכי ההפקה. "בלתי נשכחים", שהגיע מבית היוצר של ישראלים הפועלים בהוליווד, נראה כמו סרט בשני גרושים שיצא מחלומות הבלהה של אורי ברבש. לעומת זאת, "Red" הוא פרויקט מרשים, מעוצב היטב וצבעוני במידה, שהצפייה בו נעימה כמו עלעול בנובלה הגרפית המקורית.
הסיבה השלישית והחשובה מכל היא הבדלי הנימה בין שני הסרטים: "בלתי נשכחים" הטיל עלינו את כובד משקלו ברצינות תהומית, כאילו סטאלון מנסה להציג את התשובה הקולנועית ל"הזקן והים". לעומת זאת, "Red" עטוף באירוניה. כל שורה בו מודעת לעצמה, כך שהתוצאה היא גם ממתק פעולה נטו אבל גם פארודיה חכמה על סרטי האקשן שבהם כיכב וויליס בצעירותו.
חשוב מכך, הבמאי שוונטקה מבין היטב כי כשם שמסקרן יותר לראות אדם נושך כלב מאשר כלב נושך אדם, כך גם מעניין יותר לראות גבר בגיל המעבר מפציץ עם בזוקה מאשר לחזות באדם בא בימים שמכה במקל הליכה. בהתאם לזאת, וויליס ושלושת חבריו המזדקנים משתוללים לאורך הסרט בחדוות נעורים, ונושא הגיל בכלל לא עומד על הפרק. וכך, מתוך הפער בין מצבם הגופני של הגיבורים לפעולותיהם, נוצרת אירוניה מקסימה.
עוד בוואלה!
חינני מכל הוא ג'ון מלקוביץ', המגלם את דמותו של סוכן מיוחד שמוחו נדפק בשל ניסויים של הצבא האמריקאי. הוא מבצע זאת בכמויות כה עצומות של אנרגיה וממלא את הדמות המשנית בכל כך הרבה תוכן, שממש מתבקש להעניק לה סרט משלה. ובכלל, "Red" מתנהל מתחילתו עד סופו כאילו הוא הכנה לסרט המשך.
לפחות כרגע זה נשמע כמו רעיון טוב, בעיקר בהנחה שבפרק השני כבר לא יהיה צורך באקספוזיציות למיניהן ויהיה מקום ליותר רגעי פעולה. כך או כך, בעידן הערפדים הרגישים, אם הוליווד עדיין רוצה ליצור סרטי אקשן אין לה ברירה אחרת מאשר לפנות לוויליס. אחרי הכל, הכוכב אמנם בן 55, אבל אם תשימו אותו בכלוב עם רוברט פטינסון וג'סי איינזברג אפשר להמר בוודאות כי רק הוא ייצא משם בחיים.