תרדמת חורף: על "חיי חורף" של אורלי קסטל בלום

אם בספריה האחרונים של אורלי קסטל בלום הורגשה עייפות, הרי ש"חיי חורף" הטרי הוא כבר ממש מנומנם ומנוכר. דוד רוזנטל רדיקל חופשי

דוד רוזנטל
18/10/2010

"אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה", כתב מיכה שטרית ל"חברים של נטשה" שיר שהפך לאחד ההמנונים של שנות ה-90. תמיד נדמה שהבעיה הגדולה ביותר שלנו כבני אדם היא דריכה במקום. התחושה היא שאנחנו צריכים להתקדם מקצועית, מנטלית ופיזית – להאדיר את הקריירה, להקים משפחה, לעשות יותר כסף או למצוא דירה ראויה.

אורלי קסטל בלום, למשל, היא אחת שעברה כברת דרך לא קצרה במהלך חייה, אבל גם היא לא בדיוק מוצאת את מקומה בעולם הזה. מי שהפכה לאחת הסופרות החשובות בישראל מחפשת בית לגור בו כבר לא מעט זמן. לרגל צאת ספרה החדש "חיי חורף", כתבה ל-YNET כי היא עדיין מסתובבת בין לוח מודעות אחד למשנהו. "יש לי סבלנות, אבל צריך עוד". היא יודעת שהדרך עוד ארוכה.

גם ששת גיבוריה של קסטל בלום ב"חיי חורף" לא ממש יודעים היכן למקם את עצמם. ג'פרי האמריקאי-יהודי לכוד בין קהיר לישראל; אישה שעברה עם מלגה לברוקליין שבמסצ'וסטס מתקשה להסדיר את ענייני הוויזה; צעירה נוסעת להלוויית דודה וחושבת על מוות של אנשים אחרים; אשת סופר לכודה תוהה כיצד תצא לחופשי; מבחן רכב הופך לקטסטרופה בירוקרטית וכלכלית; וסופר כושל מוזמן לפאנל בשמפיין, אילינוי, שם הוא מגלה את עצמו מחדש.

הבעיה היא שלא רק הגיבורים מרגישים אבודים, גם אנחנו כקוראים לא תמיד יודעים היכן ועל מה להתענג. אם ב"טקסטיל", ספרה הקודם, הורגשה העייפות אצל קסטל בלום, הפעם מדובר בתרדמת של ממש. ארבע שנים חלפו מאז, וקסטל בלום, אושייה תרבותית ענקית ברבע המאה האחרונה, כאילו נדרשה להוכיח שהיא עדיין חיה ובועטת.

טוב לדעת (מקודם)

בי-קיור לייזר - האם זה באמת עוזר להעלים כאבים?

מוגש מטעם בי קיור לייזר

יוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל

התוצאה לא ממש טובה. ארבעה סיפורים ב"חיי חורף" נראים כמו דראפטים של סופר מתחיל. בסיפור האחרון, "עבודה", מתגלים ניצוצות מעטים ו"אשת הסופר" המצוין הוא היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל – סיפור דכאוני ומבריק עם סיום מפתיע, שמזכיר מדוע הפכה קסטל בלום לסופרת כה מוערכת.

"ג'פרי בקהיר", הפרק הראשון בספר, ילדותי להחריד, אבל עדיין אפשר למצוא בו חן מסוים. לעומתו, "חיי חורף", סיפור הנושא של הקובץ, כבר נראה כמו פרק במדריך הטיולים "Let's Go", כתוב באותה מידה של מכניות וחוסר רגש. קסטל בלום נסעה לחורף של ברוקליין (פרבר של בוסטון) במסצ'וסטס על מנת שזו תותיר בה את חותמה. מה שיצא לה מהביקור הזה הוא גיבוב של קלישאות נטולות מסר ליורד החדש: כאן תמצא פלאפל, פה גרים מלא ישראלים, נורא קר בחורף של בוסטון, קשה מאוד להשיג ויזה להישארות וקצת שונה לעשות שם ספונג'ה (עמוד 40: "הסמרטוטים פה מיוחדים ומשוכללים וסופגים הרבה יותר מן המטליות שניתן להשיג בארץ").

"עונת המתים" הוא סיפור עם רעיון נחמד וביצוע בינוני במקרה הטוב, ו"בדיקה" מנסה להעלות סיטואציה המוכרת לכולנו – העצבנות שמלווה את אותו בעל רכב שמביא את האוטו לטסט – אבל כל מה שיוצא ממנו הוא סוג של מאמר ששייך למדור הרכב בעיתון או באינטרנט.

אנחנו כבר לא בדולי סיטי, טוטו

שווה, אם כן, להתעכב על השליש הטוב יותר של הספר, "אשת הסופר" ו"עבודה". מכיוון ששני הגיבורים קושרים את גורלם בעולם הספרות ובפרידות, ניכר כי בסיפורים הללו מרגישה קסטל בלום כבמגרש הביתי. ב"אשת הסופר" היא מעבירה היטב את תחושות הכניעות וחוסר האונים של הגיבורה (עמוד 99): "עליה להיות חסינה ביותר ובעלת יכולת להפנט את עצמה לאי קיום במשך רגעים ארוכים כאשר עליה לשמוע שוב ושוב איזה נאום שהסופר מכין ומתרגל לקראת אחד הכנסים. אשת הסופר צריכה להיות להטוטנית של מצבי תודעה". זהו הסיפור היחיד שלכל אורכו משדר אמינות, תחושה שלא היינו קרובים אפילו לקבל משאר הסיפורים.

ב"עבודה" מתארת קסטל בלום היטב את הפן האפור של אנשי הרוח – התלות הסביבתית במקרים של כישלונות ואולי גם של הצלחות (עמוד 134-135): "אחת ליומיים צלצל אבי לדעת איך מתקדמים העניינים, ובכל שיחה חזר ושאל כבדיבוק עד מתי אני מתכוון להיות ריחיים על צווארם של מבוגרים בפנסיה ולהתעקש לא להקים פיצרייה". הסיפור, בסופו של דבר, לא ממריא כמו "אשת הסופר" אבל מייצר מספיק ניצוצות ותחושת הזדהות, שמאפשרים להבין כי הדברים, בניגוד לסיפורים האחרים, נכתבו באמת מהלב.

שני הסיפורים הללו רק מעמיקים את תחושת הפספוס מקסטל בלום. אין ספק קל שבקלים שאותה סופרת עטורת פרסים ושבחים יכולה יותר, וזה מה שכל כך עצוב פה: נראה שהיא אפילו לא רוצה.

בספריה הקודמים היא נהגה לפזר אלמנטים של ריקנות חודרנית. ב"חיי חורף" קסטל בלום שוב עושה זאת, רק בצורה קצת אחרת: יש תחושה עזה שהריקנות נמצאת בתוכה ומייצרת טקסט מנוכר שלא מאפשר להזדהות עמו. זהו המסר המשמעותי ביותר שעובר מהדפים אל הקורא, שזוכה לספר נטול גירוי כמעט לחלוטין.

זו לא קסטל בלום של "לא רחוק ממרכז העיר" ו"דולי סיטי", אפילו לא של "טקסטיל". זו קסטל בלום עייפה ושחוקה, רחוקה מאוד מהסטנדרטים הגבוהים שהיא עצמה הציבה.

אורלי קסטל בלום, "חיי חורף", 174 עמ' // הספרייה החדשה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully