פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גברים במלכוד: על "רישומי פחם - בצבע", תעני אסתר, האסטרוגליידס

      אלבום המחווה ל"רישומי פחם" של מאיר אריאל הוא נס, האוסף של האסטרוגליידס הוא מצבה מרגשת ותעני אסתר נותנים תקווה. עינב שיף שמור לביקורת

      כורי פחם

      עטיפת האלבום "רישומי פחם בצבע" (יח"צ)
      השילוב של המוזיקלי עם התיאורטי יוצר חוויה תרבותית שהולכת ונעלמת. עטיפת האלבום "רישומי פחם - בצבע" (סריקה)

      אלבומי מחווה לאמן הם עניין מסובך ומורכב בהרבה מהופעות מחווה, כל שכן אלבומי מחווה לאלבום ספציפי. גם בעולם הרוק האמריקאי והבריטי, שם מסורת המחווה חזקה וענפה, קשה למנות אלבומי מחווה שנחרתו בזיכרון כיצירות המסוגלות להדהד לצד היצירה המקורית או אפילו לעמוד בפני עצמן. כאן, יש גם לעשות הבחנה בין אלבומי קאברים לאלבומי מחווה – בעוד אוספים מכובדים כמו "עבודה עברית" של שנת ה-50 וה-60 לישראל היו אלבומי קאברים נטולי קונספט מלבד ביצוע מחדש של שירים מאוד יפים, אלבום המחווה לעוזי חיטמן לדוגמה (גם הוא מבית היוצר של "עבודה עברית") הוא אלבום מחווה ליצירתו של אמן, שאם היה נוהג פחות כאלבום קאברים וכולל בתוכו עריכה הדוקה ומחושבת יותר, היה גם אלבום מחווה מוצלח.

      כל אלו הופכים את "רישומי פחם – בצבע", אלבום המחווה ל"רישומי פחם" המופתי של מאיר אריאל לא רק לאוסף מוצלח של עיבודים חדשים לשירי האלבום, אלא לאירוע מרגש וחשוב במוזיקה הישראלית. אחרי כמעט שנתיים של עבודה, העורך והמעבד המוזיקלי של האלבום, אייל תלמודי (יחד עם בנו הנדלר), הצליח לשחזר את האווירה המורבידית והמכשפת מעל הטקסטים הכואבים של אריאל ("חיית הברזל", "בס בבלון", "הבן אדם אינו אלא") על הידלדלותה של הרוח בישראל דאז (1995) ולהוסיף עליהם עומק ורבדים סגנוניים שלא היו אצל אריאל, שמוגבלותו המוזיקלית לפולק ששמע בקיבוץ היתה ידועה.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      אפשר לזכור, גם בלי ערבי המחווה המייגעים. מאיר אריאל

      כך, ברי סחרוף מדויק עד דמעות ב"חיית הברזל", שיר מפחיד באמת ביכולת החדירה שלו לחולשות האנוש ("המונים המונים חצי אוטומטיים, הלומי פטישוני כסף סמויים"); נועם ענבר מעורר געגועים עזים להבילויים, להקתו הקודמת עם גרסה מהפנטת יחד עם מאיה דוניץ ל"שמעתי שאת נמצאת"; ושאנן סטריט ("שיר המקצוע") ונעם רותם ("שיר התעסוקה") מזריקים אנרגיה וחום שלא היו בגרסאות המנוכרות של אריאל. לצד "חיית הברזל", שיא האלבום הוא הביצוע של רונה קינן ל"בס בבלון", שמוכיח עד כמה ענק הכישרון שלה כשהיא משלבת את הקלאסיקניות הטבעית שלה, טקסט מתוחכם בעיבוד שונה מהמקור וזעם אמיתי שבוקע מקולה, זעם שמאוד חסר ביצירתה האישית.

      לצד השירים, מארז האלבום תומך את היצירה המוזיקלית באמצעות מאמרים מאירי עיניים המנתחים את שירי האלבום וכן דברים שאמר אריאל בראיון ליואב קוטנר עם צאת האלבום המקורי. השילוב של המוזיקלי עם התיאורטי יוצר, לא להאמין, חוויה תרבותית שהולכת ונעלמת בעידן הרשת, הקריאה המהירה וההאזנה המרפרפת. קצת לא נעים לומר זאת, אך אחרי הקריאה במאמרים וההאזנה למחווה ל"רישומי פחם", כמעט בלתי אפשרי לחזור ל"רישומי פחם" עצמו, בדיוק כפי שבלתי אפשרי לדבר בטלפון חוגה בימי האייפון. ולמרות זאת, אחרי שלא מזמן קיבלנו הוכחה שערבי המחווה המסורתיים לאריאל ביום השנה למותו הם כר פורה למבוכה, סכסוכים כלכליים ומעט מדי מוזיקה, אריאל ז"ל וכמובן משפחתו החיה, זכו לנס אמיתי בדמות מחווה כנה ולא עייפה ליצירה של יקירם. אנחנו, לעומת זאת, זכינו בזכות השירים ליהנות מחדש דווקא משירים שהמסקנה שלהם היא שהחיים מחורבנים במיוחד.

      *אמנים שונים, "רישומי פחם – בצבע" (הוצאת "עבודה עברית")

      **מופע המחווה ל"רישומי פחם" בהשתתפות האמנים המשתתפים גם באלבום ייערך מחר (רביעי, 20 באוקטובר) במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, במסגרת פסטיבל תל אביב למוזיקה

      אסתר המלקה

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      ברגע שיורידו את הרגל מהגז, הפ יהפכו לאירוע חשוב ברוק הישראלי. עטיפת "תעני אסתר" (סריקה)

      במרכז אלבום הבכורה של תעני אסתר הקרוי על שמם עומד מתח קבוע בין התחכום היחסי של ההפקה המוזיקלית באלבום לבין הנאיביות של הלהקה עצמה. המתח הזה כבר מזמן היה סוד קסמם של אמנים ישראלים שהושפעו מתנועת הניאו-פסיכדליה האמריקאית והאנגלית של 15 השנים האחרונות, עם נושאת הדגל אוף מונטריאול ושאר הסצנה שצמחה בעיר Athens שבג'ורג'יה. כך היה למשל אצל רוקפור בתחילת הדרך ומאוחר יותר אצל שי נובלמן. שני אלו הצליחו ליצור שירים מעולים כשהקפידו על טקסטים חזקים שעמדו בפני עצמם לצד קסם מלודי, והיצמדות לקרקע המציאות לצד חיבת הרטרו לסיקסטיז.

      האלבום של תעני אסתר סובל לעתים מחוסר יציבות בין שני הקטבים האלו ובגלל עודף השירים באלבום (16) רבה תחושת הבוסר על הכיף שמספקים שירים כמו "הבחורה עם העיניים" מלא המחוות לקרח 9, "נהר" המעולה ו"ציור של אהבה" הסרפי והמדבק. ועם זאת, כדאי לשים לב ללהקה הזו, כיוון שהיא אחת הבודדות בישראל שמרשה לעצמה להיסחף בתוך האהבה הגדולה שלה להשפעות ממנה היא יוצאת וכמובן לעשות שמח. ברגע שהלהקה תוריד לרגע את הרגל מהגז ותצליח לייצר המנון אמיתי (והיא לא רחוקה משם יותר מדי), המסיבה הזו תהפוך לאירוע חשוב ברוק הישראלי, שצמא לעוד להקות כאלו.

      תעני אסתר, S/T ?(לייבל: בהרירקורדס, הפצה: היי פידלטי)

      גלישה נעימה

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מצבה יפה ומרגשת לזכרה של הלהקה. עטיפת "...Sewer Surfing With" (סריקה)

      אחד העיוותים ההיסטוריים בתולדות המוזיקה הפופולרית הוא התיוג האוטומטי של הביץ' בויז תחת ז'אנר הסרף. נכון, אמנם בריאן ווילסון והחבורה שאבו השראה רבה מחוף הים והגלישה, אבל מוזיקת סרף אמיתית מתחילה בסאונד גיטרה סמיך מרוב שימוש באפקט הריוורב, תיפוף מהיר ואווירה דחוסה שהשפיעה על עולם הבלאק מטאל יותר מעל הסאונד של "Pet Sounds", שהוא גרסה מרוככת למדי של הז'אנר. בישראל, נציגת הסרף היחידה באמת היתה האסטרוגליידס, להקה נפלאה שנוסדה ב-1997, הוציאה את אלבומיה הראשונים בלייבל המיתולוגי פאסט מיוזיק ולאחר מכן באופן עצמאי בארץ ובקרב קהילות הז'אנר בעולם. אם לדייק, האסטרוגליידס, חמישיית חברים שהגדירו עצמם כלהקת "סרף-קור", כלומר שילוב אלמנטים מז'אנר הסרף (בהשפעת להקות סרף מודרניות כמו The Apeman) וההארד-קור של להקות כמו Black Flag ו-Minor Threat.

      עתה, רגע לפני שהם סוגרים את הבאסטה, מוציאה הלהקה את "...Sewer Surfing With", אוסף מסכם ודי נפלא של יצירות בולטות מאלבומיה (ארבעה במספר), שמזכירים לאוהביה כמה כיף היה להיות בין 200 האנשים שהגיעו להופעות וצפו בחבורה המיומנת הזו מעיפה ראשים בלייב. לאלו שלא הכירו אותה, זו הזדמנות פז להכיר ולשלוח מייל לחבר מלונדון או ניו יורק ולהסביר שגם פה היו אנשים שפעלו מחוץ לרדאר המקומי ולא ראו מזה שקל.

      למעשה, קטעים כמו "Arab Bush" ו-"Shylock Shake" מעוררים געגוע לסצנה שפעלה בישראל זמן קצר בעשור האחרון, במסגרתה יצאו אלבומי המופת של להקות כמו סמרטוט כחול-לבן ("נגן משהו עצוב"), היהודונים ולהקת Monkey Son of A Donkey. האסטרוגליידס, בהנהגת נגן התרמין ליאור אסטרו, היו סנדקי הסצנה הזו, שהקדימה את תרבות הבלוגים שהיו יכולים לתמוך בה יותר ואולי אף למנוע את פירוקה (כאן יש לציין את "הקצה" של גלגלצ בהנחיית קוואמי, שהיתה החברה הטובה ביותר של הסצנה). אך למרות הנסיבות של פירוק החבילה, האוסף הזה הוא מצבה יפה ומרגשת גם לזכרה של הלהקה וגם לזכרה של הסצנה.

      *האסטרוגליידס, ...Sewer Surfing With (לייבל: Sshaking Records)