"שהמבקרים יישקו לי בתחת": ראיון עם פול בנקס, סולן אינטרפול

לא קל להיות פול בנקס. כבר שמונה שנים שסולן אינטרפול נמצא במרכז הבמה העולמית של הרוקנרול, כשמצד אחד הוא גיבורם של מאות אלפים, ביניהם החתום מעלה, הרואים בו את אחד הכותבים הגדולים של התקופה: מותג עדכני וחדש של מורכבות והסתכלות חודרת אל נפש האדם. מצד שני, כבר שמונה שנים שהוא וחבריו עסוקים בלהדוף את הכמיהה של רבים לשובם של ימי "Turn On The Bright Lights", אלבומה הראשון של הלהקה, אבן דרך מוזיקלית בעשור האחרון ועבור רבים, אלבום מגדיר ומשנה חיים. במקביל, ערב הוצאת אלבומה הרביעי ("אינטרפול", ייבוא: הליקון), עזב את הלהקה הבסיסט קרלוס דנגלר (המכונה קרלוס די), שכונה "הפנים של אינטרפול" בשל היותו המרואיין המצטיין שלה וגם, כמובן, בסיסט נפלא ופרפורמר אהוב.

מעל כל אלו, נמצא פול בנקס, גבר יפה תואר בן 32, שמגיל שלוש נודד בעולם בעקבות משפחתו או תשוקותיו ועתה מוצא את עצמו בעמדה עליה מעולם לא חלם. לכן, לא פלא שבשלב מסוים הוא פשוט איבד את זה: "אני לא יכול להגיד שההצלחה שינתה אותי, כי רציתי בה מלכתחילה – מעולם לא נדחפתי לכך", הוא מגלה בראיון מיוחד לוואלה! תרבות. "אבל שילמתי בעקבותיה מחיר שלא הייתי משלם אלמלא היא. חיי השתנו באופן שהתאים לי, אבל יש בני אדם שאסור לתת להם אופציות מסוימות. אני אחד מהם".

"תראה, יש סוגים של בני אדם שאם תאפשר להם לא לעבוד בעבודה רגילה, תאמר להם שהם יכולים לישון כל יום עד ארבע אחרי הצהריים, תגיד להם שלחגוג זה בסדר גמור וגם תשלם להם על זה כסף – הם ייקחו את זה בשתי ידיים. הייתי אדם כזה, אבל הבנתי שזה לא נכון".

"האפלה שלי תלויה ביום עצמו, היא לא דרך חיים. אני כן אוהב לחקור את הצד הזה בקיום האנושי. האושר נדמה כמו משהו קל, כאילו לבני אדם קל לחיות ואני לא רואה הרבה מזה במציאות. אני רואה אי סדר, חרדה, בלבול, מגננה והם קיימים יותר מתקווה ושמחה. אולי זה אני והאישיות שלי שמקרינים החוצה את התחושות האלו, אבל ככה נראה לי העולם. תקווה ושמחה אולי קיימים בעולם, אבל העין שלי לא נמשכת לשם. המיינסטרים בדרך כלל לא עוסק בצדדים האלו".

"זה טוב, לא? אני בסך הכל מנסה להיות אני. אלו הרעיונות שלי ואלו תגובות לדברים שאני רואה. אבל אני אוהב את פרובוקציה שכרוכה ברעיונות האלו".

הפרובוקציה הזו הובילה לכך שהאלבום החדש של אינטרפול נכנס למקום השביעי במצעד האלבומים האמריקאי ולכך שהלהקה תפתח הופעות עבור U2 בסיבוב האירופאי שלהם. "המעריצים מגיבים מצוין, הרבה יותר טוב ממה שחשבתי", אומר בנקס. "אנחנו מבצעים שירים חדשים בהופעות וכיף לראות אותם מתרגשים מדברים שהם עדיין לא מכירים לעומק. בתוך הלהקה, אנחנו סוף סוף מסתדרים אחד עם השני גם מחוץ לבמה וזה משפיע פנימה".

"אף אחד לא רצה שהוא יעזוב וזה מרגיש מאד שונה, כי לראשונה אחרי 10 שנים, הוא לא כאן. אבל אני חושב שהיה הרבה מתח בינינו ולא הסתדרנו תמיד כמו שצריך, כך שעזיבתו לא היתה בשום פנים הפתעה. המצב עכשיו שונה וזה מאד חיובי, כי כולנו מסתדרים טוב ולכולם יש גישה חיובית. קרלוס היה כישרון אדיר ופרפורמר נפלא, אבל כשהופענו עם ברנדן קרטיס (לשעבר מהסיקרט משינז – ע.ש) ודיוויד פאחו (הגיטריסט המופלא של להקת Slint ובעל קריירת סולו מצוינת – ע.ש) יצאנו מזה. גם מבחינת הקהל - לא ידעתי איך אנשים יגיבו בלעדיו ואנשים פשוט התחרפנו מרוב שזה היה טוב, כך שאנחנו די בסדר".

"כשנכנסתי למוזיקה לא חשבתי על זה בכלל. ראיתי להקות בטלוויזיה ואמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי, אבל בחיים לא דמיינתי הופעות, אלבומים, טורים – רציתי את המוזיקה באופן טהור. עם זאת, אני די שמח שהשגנו את זה, כי עשינו את זה עם המוזיקה שאנחנו אוהבים. אני בטוח שאם היינו מכוונים לטופ-10 היינו כותבים אחרת. לכן אני עוד יותר שמח: לא אכפת לי כמה מיינסטרים הקהל שלנו נהיה, כי אנחנו לא משתנים".

"בשום פנים ואופן. ברגע שאנשים ישלמו על דיסקים שוב, אני אשקול לא לפתוח ללהקות שמשלמות לי ממש הרבה כסף. המבקרים יכולים לנשק לי את התחת בקטע הזה, אני עושה את העבודה שלי. זו דרך מצוינת להגיע לקהל חדש ואני מאד מרוצה מזה".

אותו קהל חדש שבנקס כמה לו אולי יוכל לשחרר את השד הגדול שרובץ על אינטרפול, אותו אלבום ראשון שהפך למיתולוגי עוד בחייהם. הוא אולי חב לשירים שם את המקום שבו אינטרפול נמצאת היום, אבל נראה שגם הלהקה מבינה שזה כבר לא פייר: היא הוציאה עוד שני אלבומים מצוינים מאז וגם "אינטרפול" הולך ותופס נפח של אלבום חזק ומרתק, שאלמלא אותה בכורה כבר היה זוכה לשבחים שהורעפו על הלהקה הניו יורקית מיומה הראשון.

אלא שגם בנקס, בדומה לאחרון האנשים שחיפשו בדמעות את המשמעות של שירים כמו "PDA", "Leif Erickson" ו-"Stella Was a Diver and She Was Always Down" העצום, מבין מה המעריצים רוצים מחייו: "היה משהו מאוד אמיתי בעבודה על 'Turn On the Bright Lights'", הוא אומר. "לפעמים תופסים להקות כחבורה המובלת על ידי אדם אחד עם רעיון, אבל האלבום הזה היה תוצר של ארבעה אנשים שעבדו מאוד קשה אחד עם השני כדי לצאת עם הדבר הכי טוב שאפשר, וזה משהו שאי אפשר לשחזר באותו אופן. היה לנו מזל אדיר – ארבעה אנשים מעניינים נפגשו וזה מה שיצא להם. צריך להמשיך הלאה".

"אני בהחלט מבין את הרצון הזה, אבל כאמנים הרצון הזה הוא נגד האינטרס שלנו. אנחנו חייבים לזוז קדימה, כי אם נשים לב רק למה שאנשים רוצים, נאבד את הנתיב שלנו. אני מעדיף לאבד כמה מעריצים שמתעקשים שנחזור לעבר, מאשר לאבד מעריצים פוטנציאליים שיתחברו למי שאנחנו כיום. יש שורה נהדרת של ג'יי-זי בנושא: 'If You Want My Old Stuff, Buy My Old Shit'".

הבהירות והחדות שבה בנקס מביע בוז לעבר הם ככל הנראה תוצר של ילדות תזזיתית למדי. הוא נולד באנגליה, עבר בגיל 3 למישיגן שבארצות הברית, משם לספרד (הוא אפילו שר לראשונה בספרדית ב-"The Undoing" מהאלבום האחרון) ומשם למקסיקו, הכל בעקבות עבודתו של אביו. "המסעות האלו השפיעו עליי, בהחלט", מספר בנקס. "זה גרם לי להבין שלא משנה היכן נולדת, היכולת להשתנות היא שמגדירה אותך. בילדותי, אחרי כל מעבר הייתי כועס על התרבות החדשה שגיליתי וטענתי שהקודמת טובה ממנה. לאחר מכן התאהבתי לגמרי, והגעתי לפרדוקס – הרי טענתי לפני כן שהמקום ממנו באתי היה טוב יותר. זה ביטל לגמרי אפקטים של לאומיות אצלי, למשל. הבנתי שהעולם עשיר ושאין סיבה להיות קבור בסביבה שלך".

"לא בדיוק. השירים של אינטרפול הם מאוד גלובליים בנושאים שלהם, אבל מנקודת מבט אישית טהורה. אני מאמין שהעולם הפוליטי הוא ציני ומלא עוולה. האפלה בעולם הפוליטי גדולה מדי אפילו עבורי, כך שאני לא מאמין שהשינוי יכול לבוא מטקסט ישיר בנושא. אני מעדיף לכתוב תבניות מחשבה מאתגרות יותר. תסתכל על העולם – לא משנה אפילו מי המנהיג הפוליטי בפועל, אנשים חייבים להשתנות מבחינה רוחנית כדי שהמהפכה תגיע. זה בטח לא יקרה משורה שאני אשיר".

התזה הפוליטית של בנקס מוכיחה שבניגוד לכותבים מבריקים ש"פשוט כותבים" ולמרות לא מעט פרודיות, בנקס יודע על מה הוא מדבר ומה הוא כותב – וגם מה הוא שר לצורך העניין. הוא מספר, למשל, שלאחר שביצע לראשונה בחזרות את "There's No I In Threesome", הוא לא היה יכול לבצע את השיר באותו סולם שוב. "הלכתי למאמן קול בשביל זה", הוא מגלה, "והוא לימד אותי לשיר בחמישה סולמות גבוה יותר – לכן השירה באלבומים האחרונים של אינטרפול נשמעת כל כך שונה. שאלו אותי – 'אתה לא מפחד שזה ישפיע על הסטייל שלך?' ועניתי – 'זה מוזר, כי חשבתי שאני קובע ויודע מה הסטייל שלי'. אפילו לא תפסתי מעצמי זמר רציני עד אז".

"אני לא פוחד מהאחריות של זה, כי רציתי את זה – רציתי להשפיע. כאמן, רציתי להשמיע את הקול שיאפשר למאזינים לחיות עם חוסר הביטחון שלהם וגם לשכנע אותם שישנה אפשרות לעכל שירים אמנותיים ושזה אפילו יכול להיות כיף. מצד שני, אני לא נושא הרבה אחריות, כי אני חושב שאמנות צריכה להיות חסרת אחריות. קפקא אמר שהאמנות צריכה להיות פטיש בראש של השגרה, האמנות צריכה להיות טריגר של מחשבה חדשה ורעיונות מוזרים. אם אני אעצור אותה ואשאל 'אבל מה עם האחריות?', אני למעשה הורס אותה'".

לסיום, ישנה השאלה הבלתי נמנעת על ישראל. אינטרפול היא שם שעולה ויורד במהירות בקרב מפיקי הופעות מקומיות, שלא ששים להמר על להקה בסדר הגודל שלה, שספק אם יכולה למשוך 7,000 אנשים, הכמות הנדרשת מהשכר אותו נהוג לשלם ללהקות במעמדה וזאת – מבלי לקחת בחשבון את האפקט הפוליטי. לפחות באשר לחלק השני, בנקס חד וברור: "אני מאוד רוצה לבוא".

"למה, פוליטיקה?"

"כן, המקרה הזה של אלביס קוסטלו? שמע, אני לא אוהב את זה. אני מרגיש שזה קצת דומה לתקופה שג'ורג' בוש היה נשיא. אנשים בכל העולם חושבים שאתה תומך בבוש רק בגלל שאתה מגיע מארצות הברית וזה לא פייר, בוודאי לא עבור אמן אמריקאי. אולי לאמנים מארץ אחרת יש זכות, אבל לאמריקאים? גם ארצות הברית עושה דברים רעים".