פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ערוץ אגו: על "מחוברים"

      "מחוברים" הגיעה לשלב שבו גיבוריה מתחילים לשאול את עצמם למה הסכימו כל כך להיחשף. ללילך וולך יש תשובה: בשביל הדבר המוזר הזה שנקרא "אמת"

      בגן הילדים אולי לימדה הגננת שתמיד צריך לומר את האמת, אבל מהר מאוד למדנו את המנגנון הנכון – כנות היא לא תמיד פוטוגנית. היא לא מוציאה אותנו יפים, היא לא משמחת אחרים ורק לעתים רחוקות היא מקבלת תגובה טובה יותר מהשקר הקטן. "מחוברים" היא אולי יותר מהכל סדרה על כנות. תאמרו מה שתאמרו, הגברים של "מחוברים" – רן שריג, שי גולדן, ישי גרין, לואיס אדרי ודודו בוסי – אוכלים חצץ, קש וטוקבקים על הכנות שלהם. אם לשער, הם כרגע מבוהלים, המומים, אולי כועסים ומרגישים בעיקר חסרי אונים. נשים שעומדות עם ערוותן חשופה בכיכר העיר מרגישות מכוערות ורעות; גברים מרגישים נטולי און וקטנים.

      ואכן, בשבועות האחרונים קורה דבר מעניין ב"מחוברים": הסדרה עצמה הפכה להיות חלק מהנושא שאותו היא בוחנת כשהגברים המחוברים החלו סופסוף להידרש לשאלה – למה עשו זאת לעצמם ולמשפחתם? שי גולדן אמר שלא היה יכול לסבול את ההשתקה שחי בתוכה ופעם אחת רצה בחייו דבר אחד משלו שאף אחד לא יוכל לגזול או לומר לו שהמציא. ישי גרין טען שהוא רואה בסדרה תרומה לחברה, משהו כמו תרומת גופו למדע בעודו בחיים, וזאת כדי להראות ש"יש גם צד אופטימי לחיים". לואיס אדרי חיפש כל דרך מילוט כדי שלא להישאב לעסק הקברנים ושוטפי הגופות של משפחתו - ומי יכול להאשים אותו? ואילו רן שריג ככל הנראה חי מהריגוש שברכבות הרים העומדות להתרסק, בעוד דודו בוסי פשוט החליט להזין את ההתענגות/שנאה העצמיות והאמביוולנטיים שלו.

      מחוברים (יח"צ , אלדד רפאלי)
      גברים שעומדים בערווה חשופה מרגישים חסרי און וקטנים. "מחוברים" (צילום: יח"צ)

      אז למה, אם כן, העמידו עצמם גברי "מחוברים" במרכזה של הקלחת הרותחת הזו, נתונים לסקילה של כל האנשים שגרים מבתים מזכוכית אך עדיין מרשים לעצמם להשליך אבנים? אם תאמרו שמה שעומד מאחורי כל הסיבות האישיות של כל אחד מהם זה קידום עצמי, ככל הנראה תצדקו. אבל לא רק בזה מסתכם כוחה של הסדרה. כי יש משהו מהפנט ב?אמת: היא מורכבת ועשירה, מכוערת ויפיפייה, ממכרת כמו זלילה של ממתקים. ואם תתעקשו לומר שזו אינה האמת, אנחנו נשאל – ולכם יש אמת טובה יותר? הביאוה לכאן.

      באחד הראיונות מאחורי הקלעים של הסדרה, סיפר דורון צברי, הבמאי והיוצר, שיש במשרדו שלט נאון ובו כתוב "הבנת? לא הבנת". בדיוק כשנדמה שכבר פענחנו את הפסיפס המבלבל שהוא שי גולדן וקבענו מה דעתנו עליו, נזרקת עוד פיסת אינפורמציה לקדרה, עוד חומר חדש שמלהיט או מקרר, שמושך או דוחה. כך, למשל, הפרק קורע הלב בו הוא מגיע עם אחיו לבית היתומים בו גדלו עד שאומצו, וזאת כדי להתמודד (שוב) עם עברם הד?קסטרי, היה רק עוד נדבך בסיפור המורכב והמטולא של עורך מוסף הארץ. וכשכבר החלטנו שדודו בוסי הוא הבן של הבת שלו, נזכרנו שהוא גם סופר שכותב סיפורים רגישים ומלאי חמלה ואדם שחי בצל החרדה להתבגר ולהשמין.

      לא פשוט כל העסק הזה של גמר חתימת הדין שאנו עורכים בסוף כל פרק: בעצם לא הבנו כלום ואולי גם לא נבין. ואסור לשכוח שיש כאן מי שמספר לנו סיפור ומושך בחוטים. נאיבי לחשוב שמה שאנו רואים על המסך הוא תיעוד צמוד מציאות במאת האחוזים. ישי גרין אינו רק מיליונר מלאכי, מבולבל ועתיר כוונות טובות שרוצה לתקן את המשפחה הקרועה ממנה יצא; אשתו אינה רק בת מיליונרים מפונקת, דורשנית ובוטה. ואילו, לואיס אדרי, שהחל כקריקטורת גלילה רון פדר, מתגלה כנער בעל מודעות עצמית ושאיפות לשבור את מעגל האלימות והדיכוי שספג. הם, כמו כל גיבורי הסדרה, חומרים זמינים ועשירים מספיק כדי לספר את מה שדורון צברי רוצה לספר עליהם ועלינו. אמת, אבל ערוכה היטב.

      מתוך הסרט המדריך למהפכה (יח"צ)
      המושך בחוטים ומספר הסיפורים. דורון צברי ב"המדריך למהפכה" (צילום: יח"צ)

      אז למרות שכבר ראינו את "האח הגדול" ועשרות, מאות, אלפי סרטים דוקומנטריים, ב"מחוברים" (כמו גם ב"מחוברות" כמובן) יש עניין מיוחד, גובל בגאונות. כי "מחוברים" היא סדרה דוקומנטרית אקזיסטנציאליסטית: היא – כמו אחותה הבריטית הגדולה, "סבן אפ", שעוקבת כל שבע שנים אחר גיבוריה מילדותם - בודקת למה נזרקנו כאן על הכוכב הכחול ומה אנחנו עושים בו. או במילים פשוטות – בשביל מה לקום בבוקר?

      כל אחד מהמחוברים נותן את התשובה שלו, אחרת משל השאר, שמשלימה תמונה גדולה יותר. תגידו אוננות, תגידו חשיפה לשם חשיפה. כמו ב?אמת, שאינה פוטוגנית, יש גם מאלו. אבל יש גם שאיפה לאופק בהיר יותר, רצון להבין מה המשמעות של כל זה, תקווה להשאיר חריץ קטן על הקיר שקוראים לו "האנושות". ועם כל אלו אפשר בהחלט להזדהות.

      המניע הזה, כמו שהפרקים האחרונים של "מחוברים" חושפים, הוא שהביא חמישה גברים שפויים בדעתם לחיות את חייהם מול העיניים הבודקות, המבקרות והמחטטות של כולנו. אנשים מצלמים עצמם ברגעיהם היפים – בבר מצווה, בחתונה, כשהם מאופרים ומוחזקים ומוקפים באנשים שמאירים עליהם באור משפחתי וחברי. המחוברים, לעומת זאת, מצלמים עצמם גם כשהם לבד, בגופייה ממורטטת, בפנים מוכתמות מדמעות. גם בזה יש יופי, אולי בזה היופי האמיתי, הלא מרוטש. נאהב או נשנא, לפחות בשביל לתרגל את השאלה "בשביל מה כל זה?" זה כבר שווה.