וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פסים

יאיר האריס

22.10.2010 / 10:09

ממשיכים בפרוייקט יריעת פתיחה, עם סיפורו של יאיר האריס על צעיר שחותך את עצמו כדי לזכור מה שצריך, ולהשקיט את מה שכואב מדי

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
"תפסיק לבכות" הוא אמר לו, "ההלוויה נגמרה". צילום: נטלי וויס, המחלקה לצילום, קמרה אובסקורה/מערכת וואלה, צילום מסך

רוני ישב בחשכת חדרו והחזיק סכין בידו. מעיניו לא זלגו דמעות ובראשו לא היו מחשבות אובדניות. הוא הצמיד את הלהב לזרועו, במקום בו מסתיימת שרשרת צלקות, שאת הישנה שבהן צייר בעורו לפני עשר שנים, ומשך בתנועה מהירה. הוא הזדרז ללחוץ על השריטה החדשה באמצעות שכבת נייר טואלט, אך דמו ברח מהר יותר מכפי שהספיק להגיב וכתמי דם עגלגלים הופיעו על הרצפה. "שיט" אמר לעצמו. אחר הפריד מעט את הנייר מידו והציץ על השריטה, חייך בסיפוק וחזר ללחוץ עליה.

עשר שנים קודם לכן, ידו עוד הייתה חלקה פרט לשערות שצמחו עליה, ובמבט לאחור הוא עוד היה טיפש מאוד. הוא היה בהלוויה של חבר קרוב, שככל הנראה נרדם על ההגה. הוא הבחין שכולם שם בוכים חוץ מאביו של החבר, שקלט את מבטו וחייך אליו. רוני, החבר והאבא נהגו לערוך טורניר שחמט קטן ביניהם כמעט בכל שבת. משנגמרה ההלוויה הנוכחים התאספו במועדון של המושב, ושם האב ניגש אל רוני. "תפסיק לבכות" הוא אמר לו, "ההלוויה נגמרה".

לרגע רוני בלע את לשונו וניגב את עיניו. הוא הביט באב. הייתה לו תחבושת מוזרה על אוזנו והוא שאל אותו מה קרה לו. "נפצעתי בגילוח", ענה האב, "היית מאמין? כבר איזה עשר שנים לא חתכתי את עצמי ככה. היית צריך לראות איזה מפל של דם! ניראה לי שזה ישאיר צלקת. את היום הזה אני כבר לא אשכח, אה?" הוא גיחך והחווה בידו על אוזנו הפצועה.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
"הוא חש בחילה וצורך לצרוח. הוא קילל את אלוהים שהוא כלל לא מאמין בו" צילום: נטלי וויס. המחלקה לצילום, קמרה אובסקורה/מערכת וואלה, צילום מסך

שנתיים מאוחר יותר, הוא רכב על אופניו על מדרכה במושב ונתן לרוח להכות בפניו. גוש שחור ענקי הופיע מול עינו ולפני שהספיק למצמץ, הדבר כבר שחה בתוכה. הוא עצר מיד והחל לשפשף את עינו באצבעותיו, מנסה לחלץ אותו. זה היה זבוב לח ושמן ולחיצותיו של רוני בכיווץ עיניו ובאצבעותיו לא מנעו ממנו לפרפר ולהתחפר תחת העפעף. כשנעמד לבסוף מול מראה, ובחן את עינו מקרוב, היא הייתה אדומה מאוד, אך פרט לכך לא היה כל זכר לזבוב. למחרת העין התנפחה וגירד לו ברקתו. הוא הזדרז למרפאה ומשם נשלח למיון.

כל הדרך חשב איזה יצור נורא הוא הזבוב הזה שגרם לו את כל התסבוכת הזאת. הוא דמיין את עצמו מורט לו את הכנפייים, את שש רגליו ולבסוף מדביק את מה שנשאר לקור עכביש. מהמיון הוא נשלח לצילום והחדשות המזעזעות לא איחרו להגיע. הזבוב חי ונושם, והוא התנחל באיזור שבין עינו לרקתו. נוסף על כך הוא בכלל זבובה והיא הטילה ביצים בתוך ראשו. הוא חש בחילה וצורך לצרוח. הוא קילל את אלוהים שהוא כלל לא מאמין בו, על שברא את השטן הקטן הזה שחדר לגופו. הוא אושפז ולהקלתו הניתוח בוצע כבר למחרת. נותרה לו רק צלקת לא בולטת, מגבתו לרקתו, וראש נקי מזבובים וביצים.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

תרפיית מציאות מדומה: טיפול להתמודדות עם חרדה

בשיתוף zap doctors
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
"הוא כזה חננה חסר ביטחון" היה נדמה לו ששמע אותה אומרת לחברתה" צילום: נטלי וויס. המחלקה לצילום, קמרה אובסקורה/מערכת וואלה, צילום מסך

בשלוש השנים הבאות הוא שנא פעמים רבות נוספות. באחד המקרים, שנתיים אחר כך, הוא שנא את עצמו. זה היה בגלל בחורה מהעבודה, שהוא לא הצליח לדבר איתה. בכל פעם שניסה, והוא ניסה פעמים רבות, היה מגלה שהוא איננו עצמו. רק התחיל לומר לה דבר, וכבר היה מציג עצמו בשקרים. היה מספר על טיוליו בעולם, כשלמעשה רק ביקר פעם אחת בטורקיה, מהנהן בהסכמה כשדיברה על סופרים שכלל לא הכיר, ומעיד על עצמו שהוא חובב גדול של בירה וחיית מסיבות, כשלמעשה, נהג לצאת רק לקולנוע.

"הוא כזה חננה חסר ביטחון" היה נדמה לו ששמע אותה אומרת לחברתה, כשחשבה שהוא לא בסביבה, ובאותו לילה שכב במיטתו ער עד שקפץ ממנה והלם בקיר באגרופיו. הקיר אפילו לא נסדק, בניגוד לאצבע שלו שגרמה לו לצווח כשספגה את המכה. למחרת בעבודה היא ראתה את החבישה סביב האצבע. היא שאלה אותו מה קרה, וחייכה אליו חיוך מרחם נוטף צביעות, שגרם לו בו ברגע להפסיק להימשך אליה.

בכל אחד מהמקרים האלו, כשהרגיש כי למד דבר מה שעליו לזכור, היה מוסיף עוד פס על ידו. הוא למד להשתמש רק בסכין חד ביותר ולבצע חיתוכים מדויקים כמקעקע מיומן המצייר על העור. הצלקות התרבו עם השנים, וכשהיה מביט בהן, הן דמו בעיניו לפסי מסילת רכבת. היה מדמיין רכבת משא העוברת עליהם וסוחבת בקרונותיה מטענים של כאב וחרטה היישר מליבו אל מחוץ לגופו, שם הם נמסים ומתאדים בשמש.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
"את צלקת מספר 18 הוא יצר בעקבות שיחה שערך עם ידידה צמחונית." צילום: נטלי וויס. המחלקה לצילום, קמרה אובסקורה/מערכת וואלה, צילום מסך

את צלקת מספר 18 הוא יצר בעקבות שיחה שערך עם ידידה צמחונית, ביום שאחרי יום השואה. את צלקת 21 בעקבות ריב עם חבר. את 25 בעקבות התבוננות בים בחורף לבד. את 29 בעקבות סדנת ויפאסנה בצפון, שיצא ממנה אחרי חמישה ימים של שתיקה מתוך שבוע, בהרגשה שהוא על סף טירוף.

כעת הייתה זו צלקת מספר 30 והוא הרהר באפשרות שהיא תהיה הפס האחרון במסילה. הוא הסיר את נייר הטואלט שהיה דבוק לידו בדם יבש ומרח פולידין על השריטה. אחר הושיט את ידו אל מול מאוורר, הפעיל אותו בידו השנייה והביט כיצד הרוח מייבשת את הנוזל. 29 פסים ורדרדים-לבנים ואחד אדום כהה וחום, כיסו את ידו ממפרק היד עד לכתף. פרט לפס החדש, השאר היו דומים מאוד בצורתם, ולרגע נתקף ספק לגבי יכולתו לזכור את הסיפור והלקח הטמונים בכל אחד מהם. הספק עורר בו פחד. פחד אמיתי. זה היה לו מוזר לפחד, שכן לפחות שבע מצלקותיו היו שם תמיד כדי להזכיר לו כמה אווילי ומיותר הוא הפחד.

הוא תהה אם אי פעם יתיישב לכתוב סיפור אחד שיכלול בתוכו את כל הסיפורים שמספרות הצלקות. הרי פרט לצורתן ולסידורן בזו אחר זו, הן היו שונות בתכלית. מקורן של רבות מהן היה ממוקד בתקופה קצרה או אפילו אירוע משמעותי בודד, בעוד שאחרות היו חשובות יותר ונעוצות בליבה של הווייתו היום-יומית.

אחת מאלו החשובות לדוגמא, היא הצלקת שהקדיש לאימו, שכשהיה ילד ושכב על הספה בסלון הבית, האזין לה מנגנת בפסנתר את "זכרונות" מתוך המחזמר "חתולים" האמריקאי, ומפעם לפעם קולה היפה וחסר הביטחון, מעט מלנכולי כתמיד, היה נשמע בקושי ומשתלב בין הצלילים. מובן שרצונו לא לשכוח לעולם את אותם רגעים, היה דבר שונה לגמרי מהרצון לזכור את נדב, שהיה כל-כך מכוער, אבל תמיד חייכן, מאושר ומצליח בכל הנוגע לבחורות.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
"את הרגשת הריק שעינתה אותו, נשבע לעצמו שלא ירגיש יותר" צילום: נופר הורוביץ, המחלקה לצילום, קמרה אובסקורה/מערכת וואלה, צילום מסך

הייתה לו גם צלקת אחת שהזכירה לו להיות צנוע, ולכן אמר לעצמו שלא נורא אם לא יצא מכל זה סיפור. הרי החוט המגשר היחידי בכל הבלגן הזה זה הוא עצמו, ושום בן-אדם כשלעצמו הוא לא מספיק מעניין או חשוב כדי שיהיה ראוי לסיפור. ממילא הצלקות על ידו היו מעין יומן אישי הממוען לעצמו. סופו של כל דבר להישכח - צעקה אליו אחת הצלקות, בסתירה לוגית עם תכלית קיומה.

הוא סקר את הפסים ונזכר בערב בו חתך את ידו לראשונה. זה היה יום אחרי שחברו נרדם על ההגה. הוא לקח בחשבון את האפשרות שהוא פועל מתוך טירוף רגעי, ושלמחרת בוודאי יתחרט. כיוון שציניות היתה שיעור מאוחר יותר בחייו, הוא לא הפסיק לבכות על חברו שאיבד, במה שנתפס בעיניו, אז, כגחמה מטופשת ובלתי צודקת של הגורל. את הרגשת הריק שעינתה אותו, נשבע לעצמו שלא ירגיש יותר, אבל אם חברו הטוב יכול לצחוק ביום אחד ולשכב בארון ביום שאחריו, גם שבועתו לעצמו עשויה למות.

סכין הצייד הגרמנית בקופסא שנחה על המדף בחדרו, הייתה מתנה שקיבל מאותו חבר, ליום הולדתו השמונה-עשרה. למעשה היה זה אביו של החבר שהביא איתו את הסכין מגרמניה, במיוחד עבור רוני, והיא הייתה מתנה משניהם. הוא סובב אותה בידו, וחשב על אוזנו החבושה של האב והחתך העמוק בוודאי, המדמם תחת התחבושת. אחר הצמיד לעורו את הסכין שלו, והניח באמצעותה את הפסים הראשונים במסילת הצלקות.

יאיר האריס הוא תלמיד המחלקה לאנימציה שנה א', קמרה אובסקורה

גולשים המעוניינים לפרסם סיפור ב"יריעת פתיחה" מוזמנים לשלוח טקסטים של עד 2,500 מילים, שלא פורסמו בעבר, לכתובת: yeriat@walla.com. הסיפורים יפורסמו בהתאם לשיקולי מערכת וואלה! תרבות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully