מה שהילדים אוהבים 88

הבום! של השבוע, או אולי אפילו החודש, הוא הסינגל החדש של הלהקה הצרפתית Yelle (שמוכרת בעיקר בגלל הסולנית, העונה לשם, אהמ, Yelle). כשהיא טובה, אלקטרוניקה צרפתית היא הדבר הכי שמח שיש לעולם להציע, וכמו שבטח הבנתם, השיר הנ"ל לא סתם נקרא "המוזיקה" - הוא אכן הדבר האמיתי. מספיק לראות את הקליפ המבריק, שעשוי כולו מאנימציות גיף (ויצא כבר כמעט לפני שבועיים) בכדי להבין שדיס איז דה שיט.

גרייטסט היטס ממשיכים להיות ההרכב החדש האהוב על הילדים. הבלגן שלהם להיטי יותר משירים של ג'ון בון ג'ובי. אם היה להם שיער כמו שלו, הם כבר מזמן היו במקום הראשון של כל מצעד אפשרי.

דה גו! טים שוב כאן והם לא מסתירים בשרוול אף טריק שאנחנו לא מכירים. הם שמחים, קופצניים וממש כמו שם השיר החדש שלהם - מדמים טורנדו. האלבום החדש שלהם, "Rolling Blackouts", שאמור להגיע בחודשים הקרובים, כנראה יהיה בדיוק כמו הקודמים שלהם, וזה מצוין - התפתחות זה ללוזרים.

"אני אוהב את החיים/ אף פעם אל תחשוב על להרוג את עצמך/ יש יותר מדי דברים לחיות עבורם" - המשפט הזה סוגר את השיר הנ"ל שלקוח מתוך הריליס החדש והמדהים של דיים פאנק. האיש הזה אולי נפל עלינו בשנתיים האחרונות בתור המושיע של הג'י-פאנק, אבל מסתבר שהוא עובד על מוזיקה כבר המון שנים ואפילו היה בסביבה כשהג'י-פאנק הכי קרה. כהוכחה, הגיע האלבום החדש הזה, "Adolescent Funk" קוראים לו, והוא כולו מורכב משירים שהוקלטו בין 1988 ל-1992.

כפי שכבר ציינתי בשבועות הקודמים, האמנים הגדולים של הצ'יל-ווייב צריכים להתפתח לעוד כיוונים כדי לשרוד. Millionyoung לקח את העצה הזו ברצינות תהומית - יותר מכל אחד אחר - והשיר החדש שלו מערבב את הצ'יל-ווייב עם דו-וופ, לא פחות.

סטריאולאב אף פעם לא ממש עזבו אותנו. שנה שעברה הם אולי הודיעו על פירוק, אבל מוזיקה חדשה ממשיכה להגיע מכיוונם. השבוע למשל צץ לו "No Music", אלבום האולפן העשירי של הלהקה, שהוקלט בכלל ב-2008. מעניין כמה הקלטות מלפני הפירוק-המדומה עוד יש להם במגירה, ויותר מזה - כמה שירים עוד יש להם עם כותרות מושלמות כמו הנ"ל.

גבר אמיתי אף פעם לא בוכה ומיקי בראון יודע את זה.

החברה של סטוארט מורדוק רוצה להיות סואסייד גירל. מוזר, לא דמיינתי אותו - כנראה בגלל המוזיקה העדינה של בל אנד סבסטיאן - כמישהו שילך אחר חובבת קעקועים ופירסינג. מצד שני, זה האידיאל הנשי במיינסטרים של העולם האלטרנטיבי (וחבל שכך) ובל אנד סבסטיאן הם ספינת האם של המיינסטרים האלטרנטיבי.

פנדה בר אמור להוביל את כל מה שחדש במוזיקה. בגלל זה, כשהוא נשמע בדיוק כמו שהיית מצפה ממנו להישמע זה קצת מעצבן, ובכלל לא משנה כמה שהשיר יפה. יאללה, שיביא לנו כבר משהו שלא נשמע כמו וריאציה של שיר מ-"Person Pitch", האלבום הקודם שלו.

כשמת'יו דיר יורד מהרחבה ועושה שירים שקטים הוא לא מפשל. "Innh Dahh" הגיע כבונוס בעותק הדיגיטלי של האלבום האחרון שלו, "Black City", וקרע אותי מבפנים בערך כמו ש-"Slowdance", השיר השקט שעל האלבום הרגיל, עשה לפני כחודשיים.

"איך זה שאתה כל כך מצחיק/ ההורים שלך מתים" - זה משפט שרק ג'יימי סטיוארט של פעם יכול להגיד ועצם זה שהוא שר את השורה הזו ממש על ה-7 אינץ' החדש של שיו שיו אומר שהאיש חזר למקורות: לנויז ולרעשים הלא צפויים. לא היה לי מושג שהתגעגעתי לתקופה הזו שלו - אבל אני מת על זה.

"Visions", האלבום המלא של דרים בוט, הוא יצירה די מרשימה. מכונות התופים המהירות שבכלל מנסות (ומצליחות) להיות אווירתיות ולא מעיקות, הדרמטיות היתרה שאיכשהו לא מעצבנת - הכל שם. אבל אחרי שהאלבום נגמר, יש איזה 7 דקות של צעדים ובסיומם מגיעים אל הבלדה האקוסטית המוזרה והמדהימה הזו, שלא נשמעת כמו שום דבר שהייתם מקשרים לדרים בוט. ורסטיליות - זה חזק היום.