פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: "הריח שלהן גורם לי לבכות"

      ב"הריח שלהן גורם לי לבכות", מביא מניס קומנדריאס תשעה סיפורים על תשעה לקוחות במספרה יוונית אחת - הסודות, הווידויים וכל מה שנחשף בשיחות אגב עם ס?פ??ר. קבלו הצצה

      קוראים לי א?ווריפ?ידיס. קשה להסתדר עם שם כזה. הייתי יכול להיות כומר, רופא או סופר. בני אדם אוהבים להתוודות. מ?ספרים דברים לס?פ??ר שלהם יותר בקלות מלפסיכולוג. כבר שנים אני רגיל להקשיב ללקוחות שלי, ולאט-לאט למדתי להעביר את הסיפורים שלהם מהאחד לשני. התספורת עוזרת, ומורידה עול מהנשמה.

      החיוור

      צהריים, חם ומחניק. לא היו לי יותר לקוחות והצצתי בעיתון. הגברת מהחנות הסמוכה, שמוכרת הלבשה תחתונה, פתחה מעט את הדלת ותחבה את ראשה הצבוע אדום, כמו של שועל.

      "אווריפידיס, ראית אתמול בערב את הסרט בטלוויזיה? בדרך כלל אני לא אוהבת מערבונים, אבל השחקן שש?יחק את 'חיוור הפנים' היה משהו אחר. שיא היופי. א?דו?ניס ממש. כבר אין גברים כאלה."

      כך היא אמרה לי, וכשלא פניתי להביט לעברה היא סגרה במהירות את הדלת. תהיתי אם לגברת באמת מתחשק לפטפט או שמתחשק לה משהו אחר. בכל פעם שהיא נכנסת קורה משהו. לפני כמה ימים היא הלכה ממש רגע לפני שהגיע אח של לקוח שלי שלא הראה את עצמו חודשים.

      "מה שלום פ?אוולו?ס?" שאלתי אותו.

      "בוא תעשה לו תגלחת בבית, אווריפידיס," הוא ביקש ממני.

      הוא נראה חיוור מאוד ונסער. ואני, למרות שהייתי מצונן וכאב לי הראש, הלכתי. מצאתי את הלקוח שלי נח על משכבו בשלום, נתמך בשלוש כריות, לבוש כמו חתן. גילוח אחרון, אמר לי אחיו, אפילו ככה הזקן שלו גד?ל.

      חשבתי על זה ושקעתי בשרעפים עם העיתון על הברכיים, ואז, בבת אחת, השחירה השמש. הרמתי עיניים. הצל היה כבד כמו של ברוש.

      היה לי רושם שאחד העובדים במשרד שירותי הקבורה הסמוך עומד בדלת. בכל פעם שאני מוכרח לעבור שם אני עושה סיבוב שלם. השמשה הסגולה והאטומה של המקום הזה מתרה בי בצורה לא נעימה. אני מצליב אצבעות ועובר על פניה.

      "רצית משהו?" שאלתי את הצעיר הלבוש בשחור.

      שערו היה שחור בדיוק כמו בגדיו, ולולא החולצה הצעקנית הוורודה הייתי יכול להישבע שמדובר בקברן אמיתי. אבל הוא בהחלט היה יכול להיות גם אחד היפיו?פים שמסתובבים בשכונות לבושים כמו חתנים. הוא לא דיבר. הוא הרכיב משקפי שמש, מוברגים על פרצוף כל כך לבן, כמו של ליצן בקרקס.

      "אולי רצית תספורת?" מה עוד יכולתי לשאול אותו?

      הוא טלטל את הראש ונכנס. באותו רגע חשבתי שמוטב שלא היה בא בכלל. זה דבר אחד כשהנח?ס עומד על הסף; אבל זה דבר אחר לגמרי כשהוא נכנס למספרה שלך. נאנחתי וזזתי הצדה והנחתי לו לעבור.

      צורת הישיבה של לקוח, תרשו לי לומר, היא חותמת האופי שלו. יש כאלה שקורסים על הכיסא בכל משקלם, אחרים מסתובבים כל הזמן כמו נידונים בגיהינום. הצעיר בדק באצבע אם יש אבק ורק אז התיישב, מתוח ונוקשה כמו בובה בחלון ראווה. הבגדים מאריג יקר, תפורים אצל חייט ולא מייצור המוני. והיו לו גם חפתים. מתחתם בהק כמו שמש רו?לקס זהב. הציפורניים היו גזוזות ועשויות למשעי. אבל הידיים לא היו ידיים של אריסטוקרט. גם לא של בן עיר. הוורידים היו תפוחים, וחשתי שכף ידו מסוגלת לסחוט אבנים.

      "לא תרצה לפשוט את הז'קט?"

      הוא היסס. הוא הניח לי להסיר אותו מעליו ועקב אחרי בשבע עיניים כדי לראות היכן אני תולה אותו. תחת החולצה הוורודה הוא היה כמו סוס פראי ברו?דיאו? שהלבישו אותו בקישוטים ובעיטורים של חג. כרכתי סביבו מגבת, ואז אחזתי בצווארו וניסיתי להסיט את ראשו בנטייה הנכונה. אני עושה כך תמיד ללקוחות חדשים, כדי לברר באיזה הלך רוח הם: אם הם רוצים שאגמור אתם במהירות או מתאווים שהתספורת תימשך לעד.

      אתו טרחתי לשווא. הוא נשאר מתוח ונעול. מה שעשה עלי רושם בו, מלבד החיוורון, הוא איכות השיער. לקוחות כאלה יש לי רק לעתים נדירות. אפילו אצל צעירים בעלי רעמה עשירה ושופעת אני תכף מבחין בקרחת האורבת. השיער שלו יכול לחיות מאה שנה - זאת אומרת, אם הוא עצמו יישאר בחיים.

      "לא תרצה להסיר את המשקפיים?"

      הוא היסס כאילו ביקשתי ממנו להוריד את המכנסיים. כשראה שאני מתעקש הוא תלש אותם בתנועה מהירה והעביר אותם לחולצה. ריסיו כיסו את עיניו כמו וילונות עבים.

      "יש לך איזו העדפה מיוחדת?"

      "תקצר קצת ותעשה סדר," הוא אמר, "זה הכול."

      הוא דיבר בנשימה עצורה ובקול נמוך, כאילו הוא רץ קילומטרים.
      לפי גזירות המספריים המרושלות שפילחו את שערו הייתי בטוח שהוא מסתפר אצל ס?פ??ר טירון.

      "אוי ואבוי," לא התאפקתי, "מה עשו לך, בחור."

      עיניו נישאו אלי שחורות וחדות, מצומצמות כמו של סיני, מוקפות עיגולים שחורים. סוג העיניים שהעייפו?ת עושה אותן מושכות אפילו יותר. שכן יופיו של אדם לא תמיד מושך. פנים מכוערות לא יכולות להתכער עוד. אבל פנים יפות יכולות להיהפך למפלצת.

      ככל שעבר הזמן, הבנתי כי מאחורי החזות המהוקצעת אורבת תשישות. נפשית או גופנית. אם כי לעתים קרובות השתיים הולכות יד ביד.

      "אולי תרצה קפה?"

      הוא התכונן לסרב, אבל הקדמתי אותו.

      "אני אשתה אתך."

      "תודה," הוא אמר בפשטות, בלי שום פ?ו?זה.

      פתאום התחלתי להביט בו בעין טובה. הילד הזה - הוא בטח היה לא יותר מבן עשרים וחמש - אולי בא ישר אחרי איזו עבודה מפרכת ובקושי הספיק אפילו לנשום. מאחורי הגישה הנוקשה אולי הסתתר בן אדם רגיל. אולי גם רגיש.

      "אתה בטח עובד בעבודה מפרכת," דיברתי אליו דרך קרבה. מבחינת הגיל הוא היה יכול להיות הבן שלי.

      "כן, מאוד," הוא אמר בהקלה.

      סוף-סוף הוא הסכים עם משהו.

      "אני רק מקווה שלא בעבודה פיזית," אמרתי.

      הוא בחן אותי. הוא היה בחור זהיר וחד-הבחנה. ואולי, מי יודע, חריף מאוד.

      "אלא אם כן אתה לא בא עכשיו מהעבודה," אמרתי שוב.

      "ככה אני עובד," הוא אמר בפסקנות.

      לגמתי מהקפה וירדתי אל הפאות.

      "לקצר אותן?" שאלתי. יש כאלה שרוצים פאות עד הפה, ויש אחרים שרוצים עד השורש, כמו חיילים.

      "איך ימצא חן יותר בעיני אישה?" הוא שאל מיד.

      תפסתי אותו, חשבתי, הוא הולך לאישה. מוזר, בדרך כלל אנשים מתעייפים אחרי שהלכו. אחח, מה לא הייתי נותן כדי להיות שוב בן עשרים וחמש!

      "נשים," אמרתי לו, "אוהבות ממוצע, סוגדות ל?מידה."

      "ולפעמים גם לבינוניו?ת," הוא השיב, ושרבב את שפתו התחתונה.

      "מסכים," אמרתי, "אבל בשבילן אנחנו עושים הכול - תחשוב, אם לא היו נשים, אנחנו הגברים היינו נשארים בלי עבודה."

      הוא קפא בבת אחת. הרחקתי את המספריים.
      "אני מקווה שאין בינינו אי-הבנות בנוגע לנושא השיחה שלנו," אמרתי, "אנחנו גברים, מדי פעם אומרים מילה מיותרת."

      הוא לא הביע התנגדות.

      "לא גמרת את הקפה שלך," ניסיתי להחליף נושא.

      "אני לא רוצה יותר," הוא השיב, "זה מורט לי את העצבים - חסרה לי שינה."

      זה העניין, חשבתי. בגלל זה הוא לבן כל כך.

      "אתה עובד בלילות?"

      "בלילות, הרבה פעמים גם ביום."

      עכשיו סיפרתי אותו קצת יותר לאט. אולי זה עצבן אותו, אבל סקרנותי היא מעל הכול.

      "אולי אתה עובד בשתי עבודות?"

      הוא חייך בבוז.

      "היה טוב אם היו לי רק שתיים," הוא אמר, וריפה את המגבת על צווארו, "כל הזמן אני עם הלשון בחוץ."

      "לוחץ לך?" שאלתי בהעמדת פנים.

      בשעה שריפיתי את המגבת הידקתי את המצור. אולי היה לו מקצוע רגיל, אבל אולי היה לו מקצוע שטרם שמעתי עליו.

      הוא לא פצה את פיו שוב עד הסוף. עזרתי לו ללבוש את הז'קט והוא הרכיב שוב את משקפיו. הוא קם שאנקה אותו משערות.

      "שחור מתלכלך בקלות," אמרתי, "כמו לבן."

      "ככה זה גם עם נשים," הוא אמר בשנינות, "שחורות, לבנות, כולן משאירות סימנים."

      "אתה נשוי?" שאלתי.

      הוא נתן בי מבט עקום כאילו הוא שואל: נראה לך?

      "אני מקווה לראות אותך שוב," ניסיתי להפר את השתיקה, "אם אתה מרוצה, כמובן, ואם אין לך ס?פ??ר קבוע."

      פקפקתי בכך.

      הוא העיף מבט אל המרא?ה.

      "לא, אין לי," הוא אמר, "אני מסתפר איפה שיוצא לי."

      "גיליתי," וצחקתי אליו, "אתה מוכר סחורה משובחת ויקרה, לכן אתה נמצא הרבה בנסיעות, אמת?"

      מי יודע, אולי ברגע האחרון תיפתר התעלומה.

      "אתה לא טועה בהרבה," הוא השיב. אבל שוב היה רציני ומרוחק.

      הבנאדם הזה, חשבתי, לא מניח לאף אחד להתקרב אליו. רק לאמא שלו, או הכי הרבה לבחורה שלו.

      "אני, בכל אופן," אמרתי לו, "אחכה לך, משהו אומר לי שתחזור בקרוב, אני בטוח שבעבודה שלך אתה צריך להיראות כמו דוגמן."

      "כל טו?ב," הוא אמר בלי חיוך. ואז הפנה את גבו אלי והיה שוב לצל ברחוב. קווצות-קווצות משערו היו פזורות על הרצפה.

      "אווריפידיס," הטריחה אותי בשאלות למחרת השועלה הזקנה מהחנות הסמוכה, "אולי יש לך קצת קפה? תגיד, מי זה הבחור ההוא שהסתפר אצלך אתמול? בחור יפה, רק היה לו מבט מוזר. האמת, לרגע פחדתי."

      והיא הביטה בי בריסים רוטטים.

      "קברן," אמרתי לה. והיא הסתלקה מיד, שכחה את הקפה.


      עברו קרוב לחודשיים, כבר הגיע הסתיו, העלים נשרו מהעצים. ניקיתי את הדלפק והתכוננתי לסגור, ואז ראיתי את הצל מבעד לחלון. הופתעתי. מאחורי המשקפיים הכהים הוא הביט בי כמו פורץ שמתכונן לו בנחת להיעלם לי עם הקופה.

      התע?ש?תי במהירות ופתחתי לו את הדלת. הוא לבש חליפה אחרת, יקרה וכהה כמו הקודמת, וחולצה סגלגלה עם צווארון פתוח. צווארו היה גלוי, עם הגומה תחת פיקת הגרגרת - וגם חלקת חזה.

      "בוא תיכנס," וסרתי הצדה, "ידעתי שתבוא שוב." ונמלאתי, מלבד סקרנות, גם שמחה.
      הפעם הוא השליך את הז'קט על אחד הכיסאות בלי להקפיד, ואני שוב תליתי אותו בתשומת לב. הוא לא לבש גופייה תחת החולצה, והבחנתי בגופו. לבן כמו שיש. הוא התיישב בכורסה בהבעה של מי שכבר מכיר את המקום. הרו?לקס שלו, כולו זהב, האיר כמו שמש. ראוותנות לשמה או פריט מעבודתו? הוא העיף מבט אל המראה והסב את עיניו. מה בדיוק הוא מסרב לראות? תהיתי. את הביטחון שבמראהו או משהו אחר? היחסים בין אנשים למרא?ה הם עניין מסתורי. הוא היה שוב חיוור, חיוור כמו סיד, ועצמות הלחיים בלטו.

      "קפה קטן? איזה טוסט?" ותכף תפסתי בטלפון. הוא לא הביע התנגדות. "לא תרצה להסיר את המשקפיים?"

      הוא ציית כמו ילד קטן.

      "מי שמ?ספר אותך הוא חפיפניק," ופרעתי את שערו במסרק, "עדיף ס?פ??ר קבוע, אפילו בינוני - שלפחות יכיר את הראש שלך."

      זו אחת הנזיפות שאני מרשה לעצמי אחרי שאני כבר רוכש אמון של לקוח.

      "מה נשמע בעבודה?" שאלתי. "אין לי ספק שהכול כשורה, הסתיו הוא עונה טובה, הכול מתחיל מחדש." הוא משך בכתפיים. "אתה עדיין ממשיך באותו קצב?" גיששתי, "קיץ וחורף?"

      ניסיתי לשוות לקולי נימה אגבית ככל האפשר, והוא הביט בי בעיניים מצומצמות במראה.

      "אני מבוקש בכל העונות," הוא השיב.

      "מבוקש ל?מה?"

      הוא צחק ולא ענה. כשצחק הסתלקה מפניו הארשת הגברית הכבדה, הוא נהיה ילד בכל מאת האחוזים, כולו תום. אבל התמים, התברר, הייתי אני.

      "אני לא יודע במה אתה עובד," אמרתי, "אבל אני בטוח שאתה עושה את זה במסירו?ת. אפשר לזהות עצלנים מרחוק. ועד כמה שזה מצער, תשעה מתוך עשרה בגילך רוצים כסף קל."

      החיוך נעלם.

      "בהתחלה גם אני הייתי כזה, בכלל לא רציתי לשמוע על עבודה. העולם של המבוגרים נראה לי משעמם וחסר משמעות. הוא עדיין נראה לי ככה. גם אני התחלתי בדרכים הקלות," הוא הוסיף, "אבל הדרכים הקלות הן גם הכי מאמצות."

      פתאום השתחררה לו הלשון. עוד טיפת לחץ מצדי ותיפתר התעלומה.

      "אתה כבר אמור לדעת," אמרתי, "בגילך בוודאי כבר למדת."

      "כמה אתה נותן לי?" הוא שאל.

      "עשרים וחמש או עשרים ושש."

      "עשרים ושלוש," הוא אמר באכזבה, "ואם לא הייתי עובד ככה, הייתי נראה ממש ילד. אצלנו במשפחה כולם נראים צעירים."

      "גם עכשיו אתה ילד," ניסיתי לעודד אותו. "אתה חי עם המשפחה שלך?" הוא הניד בראשו בשלילה. "בן יחיד?" התעקשתי.

      "יש לי אח קטן ממני, לומד בתיכון," ולראשונה נוסף גוון רך לקולו.

      המספריים עבדו, ועמם גם מוחי. הס?פ?ר האחר השאיר אחריו בלגן רציני.

      "אם אתה מתעקש, אז תמשיך ככה," אמרתי, "אבל זה לא ייגמר טוב."

      הוא הזדנק. כמעט חתכתי לו את האוזן.

      "ל?מה אתה מתכוון?"

      "לס?פ?רים האלה שמספרים אותך," אמרתי, "אלא מה?"

      נראה שהוא נרגע באופן זמני.

      "הדבר הכי נחשב בעבודה שלי זה המראה החיצוני," הוא אמר, "בלי זה הייתי סתם אפס."

      "כשלגבר יש אופי," אמרתי לו, "המראה החיצוני הוא במקום השני."

      הוא הזעיף פנים.

      "אל תעשה פרצופים," יעצתי לו, "יהיו לך קמטים."

      "למי אכפת," והוא משך בכתפיים, "אם היית יודע במה אני עובד, הערך שלי היה יורד בעיניך."

      עצרתי והסתכלתי לו בעיניים.

      "איך אמרנו קוראים לך?"

      הוא היסס.

      "א?נ?דו?ניס."

      א?נ?דו?ניס, חשבתי, כמו א?דו?ניס.

      "אנדוניס," אמרתי לו, "לא מזיז לי גם אם היית רוצח, נניח, כל עוד אתה בסדר אתי."
      הוא צחק.

      "זה בדיוק מה שאומרות לי הלקוחות שלי."

      "כל הלקוחות שלך הן נשים?" שאלתי באדישות.

      "כן," הוא אמר בלי להביט בי, "ואין לי מספיק זמן לשרת את כולן."

      כאב חלף בידי הימנית והתפשט אל הגב. אותות הזמן.

      "עדיף עם נשים מאשר עם גברים," אמרתי לו כדי לבדוק אותו, "עושים אתן עסקים יותר טובים."

      חשתי שאני מהלך כמו לוליין על חוד התערים שלי.

      "מוציאות לך את המיץ," הוא אמר בקצרה.

      הארשת שעל פניו היתה בין לאות לגועל.

      "אם אני אמשיך ככה," הוא אמר בלי להביט בי, "אני אפול חזק."

      "אבל מה הקשר בין זה לבין העבודה שלך?" שאלתי.

      הוא החליק בכיסא כאילו הוא יושב במדרון. ומחשבותי שלי החליקו גם הן למצולות ללא קרקעית.

      "קשר הדוק," הוא אמר, "זאת העבודה שלי: נשים."

      התכופפתי להרים את המספריים מהרצפה. כל כך הרבה שנים, בפעם הראשונה נופל לי כלי עבודה מהיד. הכלי שלו בטח היה זקור בלי הפסקה.

      "אמרתי לך," הוא אמר, "שאם תדע את האמת, לא תרצה שאני אהיה לקוח שלך."

      טבלתי את המספריים ב??כד עם האלכוהול.

      "תהיה בשקט," אמרתי בפסקנות, "אתה לא קולט ב??ידיים של אילו חדלי אישים אתה מפקיד את השיער שלך, אתה, שהיית צריך ללכת למספרה מספר אחת באתונה."

      המשכתי לספר אותו, והוא המשיך בסיפור.

      מניס קומנדריאס, "הריח שלהן גורם לי לבכות", תרגם מיוונית: אמיר צוקרמן, 261 עמודים // כתר