מרווח נשמה: על האלבומים של ג'ון לג'נד והרוטס ובילאל

זעם וחרטה – שני קטבים עליה אוהבת מוזיקת הסול להתערסל. זעם – כי המחאה יוצאת מהמקומות שאיתם הנשמה מסרבת להשלים. חרטה – כי היא מגיעה בדיוק מאותו מקום רק שהפעם אתה יכול להאשים רק את עצמך שנפלת שוב ברשת הקורים האפרודיזית הזו.

זעם וחרטה. כמו הבלוז רק יותר עגול. הרבה יותר עגול. כי בניגוד לבלוז שתמיד שמר על פאסון של ריחוק בעזרת דימויים ונגינה מינימליסטיים, במוזיקת הסול אתה חייב להישאר קרוב. מאוד קרוב. לפעמים אתה נשרף ומת, וגם כאלו דוגמאות לא חסרות בעברה המפואר של הסול.

היום, בעידן בו ליותר מדי אנשים אין מה לומר אבל אף אחד לא מודה בזה, חוסר האמונה הוא הדבר היחיד שמאמינים בו ואי נקיטת עמדה הפך לבון טון בחסותה של התנהלות חברתית שנשלטת על ידי כפתור הלייק. לעזאזל, בדיוק בגלל זה, אנחנו צריכים לשמוע היום קצת מוזיקה מהנשמה – ולא, אני לא מתכוון לתיאורים של מרגול או לתוכנית חדשה ב-24 אלא לאלבומים החדשים של ג'ון לג'נד והרוטס ושל אחד מה קוראים אותו בילאל סעיד אוליבר ששחרר בומבה מדויקת וקשה להגדרה.

הראשון מוצא את עצמו מחדש באמצעות בחירה מוקפדת מתוך ספר השירים של זעם וחרטה. והשני, משוחרר מאילוצים של חברות תקליטים, ממצה עצמו באלבום תובעני, חסר גבולות ואשר ממאן ליפול לקלישאות ולהגדרות שמוכחות ככאלו. בקיצור, משהו טוב. טוב מאוד.

לאחר שבאלבומו הקודם ומאוד מבולגן, ניסה לצאת מחוץ לקופסא וגרוע מזה – מחוץ לעורו, התעורר ג'ון לג'נד בזמן וחזר להרגיש בבית מאחורי הפסנתר ב-"!Wake Up", אלבום חדש שכולו מחווה לשירי המחאה הגדולים של הסול. יותר מזה – הוא מגובה כאן בלהקה שהמילה לג'נדרי עושה עימה חסד ומקבלת אישוש בכל אלבום, הופעה ופרויקט שהיא נוטלת בו חלק – הרוטס. איתם – ותסלחו לי על משחק המילים החבוט – חוזר לג'נד לשורשים שלו: לעשות את המוזיקה אשר בשמה הוא שר ומנגן.

הבחירה בקאברים – מפלטו הבטוח של כל אמן שמחפש או איבד עצמו את עצמו – מוכיחה את עצמה באלבומם המשותף של לג'נד והרוטס הרבה בזכות הלקטנות המדויקת של השירים כאן. קווסטלאב – המנהיג והמתופף של הרוטס, שהוא גם פילוסוף מוזיקת סול ואחד שידוע באוסף התקליטים ובידע העצום שלו בתחום – ולג'נד הרכיבו כאן פלייליסט שעושה בית ספר ומלמד על הדרך את ילדי ה-140 תווים שלעיתים יש דברים שדורשים התעמקות יתרה: מוזיקה, למשל, והדברים שהיו אומרים פעם במוזיקה ושעוררו לפעולה.

"Hard Times" של בייבי יואי הוא השיר שפותח את האלבום והוא המסר למעשה. השיר המיוסר והסוחב בכל עלייה הזה מקבל כאן משנה תוקף בביצוע מדויק לתקופה שלנו. לג'נד שר פה מכל הלב לאנשים ששכחו שיש להם אחד כזה. השילוב של Black Thought, הסולן של הרוטס, טוען את השיר במתח נוסף ומשגר אותו לאוויר של 2010 כאילו היה רק בן חודש ולא בן יותר משלושים שנה.

כך גם שאר השירים. אלו של הרולד מלווין והבלו נוטס, שנתנו לאלבום את שיר הנושא ההמנוני שלו (קומון ומלאני פיונה מתארחים פה); "Compared To What", הקלאסיקה האלמותית והלעולם מצמררת של רוברטה פלאק, זוכה לביצוע מלא כבוד; "Little Ghetto Boy" של דוני האת'ווי, אביו הרוחני של לג'נד; ביצוע אנמי טיפה לקינת עיני החתולה של נינה סימון "I Wish I Could Be Free"; וגולת הכותרת מבחינתי – הבחירה בשיר נשכח של ביל ווית'רס, "I Can't Write Left Handed", שמספר על חייל מויאטנם שאיבד את ידו ולא יכול לכתוב מכתב לאהובתו. זהו שיר הסוג שרק ווית'רס, מתעד אמריקני ענק של הרגעים הקטנים מאחורי הדרמות הגדולות של האומה הזאת, יכול היה לכתוב, ולג'נד לא מפספס את הרגע הזה ונותן בשיר אחד את כל מה שלא הצליח לעשות באלבומו האחרון. בומבה.

יש גם קאבר למרווין גיי כמובן, ועוד שיר אחד מקורי שטיפה מחוויר לנוכח הקורפוס המרשים שיש כאן ומשול לננס העומד על כתפי ענקים. בסך הכל, זה אמנם אלבום קאברים אבל כזה שנעשה עם אינטגריטי, התכוונות ובעיקר סקרנות לגבי השירים שאיתם בחרו לג'נד והרוטס להתעסק. הבחירה הבלתי צפויה של שלהם, הלהקה שמבצעת אותם ובעיקר הזמר שלא מפספס את הרגע הופכים את "Wake Up" לדבר הכי קרוב להופעה משותפת של לג'נד והלג'נדרי רוטס קרו. וכזה דבר, אתם לא רוצים לפספס. את זה של בילאל, לעומת זאת, כבר ממש אסור לכם לפספס.

בילאל תמיד השמיע משהו שרמז כי יש בו הרבה יותר ממה שהוא נותן. תסמכו על ד"ר דרה שהפיק לו את "Fast Lane", הסינגל הראשון שלו ב-2001, ובעקבותיו את אחד מאלבומי הניאו סול הטובים "1st Born Second", אלבום שהציג לעולם את העומק, שלא לומר מצולות, שיש בילד הזה שהגיע מפילדלפיה, עיר שמילה נשמה מרוקעת למדרכותיה. לא אלאה אתכם בסיבות שגרמו לכך שלקח לו יותר מעשור להביא אלבום חדש אבל נסכם את זה בשלוש מילים אנרכוניסטיות – פקידי חברות תקליטים.

כנראה שלא בכדי קרא בילאל לאלבום הקאמבק שלו בשם המתוק "Airtight's Revenge". הקלישאה על נקמה היא שהיא טובה ביותר כשהיא מוגשת קרה. אצל בילאל, שקיבל סופסוף חופש לעשות כל מה שהוא רוצה, היא מוגשת מהבילה, רותחת ומאוד מאוד מוצלחת. האנשים הטובים של הלייבל העצמאי Plug Research נתנו לזמר, מלחין ונגן הקלידים הזה לשחרר את החיה הפצועה שבו לחופשי ולתת לה לרוץ על כרי דשא אינסופיים של מוזיקה מאתגרת וחדשה.

בילאל, ממש כמו דוני האת'ווי בשעתו, שובר כאן חזק שמאלה ובוחר לצעוד בלא מוכר וכמו חתול בודק את הטריטוריה החדשה שלו. רק שאצלו זה להיזכר מחדש בסיבה שלשמה נכנסת בכלל לתוך הג'ונגל הזה – להשמיע קול. וקול כמו שלו לא שומעים בכל יום.

עם הפקות של שאפיק חוסיין מההרכב SA-RA, סטיב מקי (בעליו של Plug Research) והמפיק הלעולם מחדש Nottz זה חייב להיות אלבום שמכריח אותך לשבת רגע ולהפסיק לעשות את מה שאתה עושה ולהתחיל להקשיב. כי קל זה לא הולך להיות. אין כאן מיידיות, ונדרשות כמה וכמה האזנות עד שהקסם מתחיל להתעצב ככזה באוזניים. אבל אז מתחילה ההמראה הזו אל עבר הלא נודע שרק מוזיקה יכולה להיות חברת התעופה שלקחת אותך לשם. איך תחזור, זה כבר עניין סובייקטיבי.

אין טעם להכביר מילים על מוזיקה כזו. יש רק לשמוע אלבום עם מחשבה על אלבום. כזה עם סטייל, עומק ודרך ביטוי משלו, עם מחשבה כוללת על יצירת אמנות שלמה ולא מוצר מקוטע שפוזל לכיוונים שונים. מוזיקת נשמה מהזן שרק מדברים עליה לאחרונה בהקשרים של כל מיני קשקשני גליץ' אילמים. ב-"Airtight’s Revenge", בילאל מכניס למוזיקה את היגון וסחף הרגש שמביאים להתרוממות שרק זמר טוב, כשהוא עושה את מה שהוא צריך לעשות, יכול להביא לעולם. כאמור, זה לא אלבום קל אבל בקלות אחד מהטובים של 2010.