פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שלדים בארון: על תסריטאי "הרשת החברתית" ארון סורקין

      ארון סורקין, תסריטאי "הרשת החברתית", הוא בין הכותבים הגדולים בארה"ב בזכות סגנונו הייחודי. גם התמכרות לסמים וטענות על שנאת נשים לא ישנו את זה. פרופיל

      סצנת הפתיחה של "הרשת החברתית" מספרת ככל הנראה את כל הסיפור האמנותי שמאחורי ארון סורקין. כדי למנוע ספוילרים, רק נאמר שבסצנה נראה דיאלוג בין גבר לאישה בבר הומה, שמהר מאוד מתברר שהם בדייט ומהר עוד יותר מתברר שהאישה עומדת לזרוק את הגבר. הדיאלוג בין שניהם מתנהל במהירות מסחררת ובמשפטים ארוכים, כשהדיבור דומה יותר לקצב הזגזוגים של ביבי מאשר לשפה של בני אדם נורמטיביים. אותם משפטים אגב, לרוב בני 15-20 מילים לפחות, מתובלים באנגלית גבוהה ובפעלים לא יומיומיים, שתרגול ההגייה שלהם באופן כה מהיר מזכיר תרגילי ילדות כמו "גנן גידל דגן בגן".

      "אתה כבר לא רואה סצנות באורך הזה", סיפר ג'סי אייזנברג, השחקן הראשי בסרט על הסצנה. "לא באורך ולא ניואנסים ולא במורכבות. אחרי 2-3 דקות אתה מבין שזה פשוט לא הולך להיגמר וזו הפתעה נהדרת. האירוניה היא שצילמנו את הסצנה הזו 99 פעמים. הבמאי, דיוויד פינצ'ר, סירב לעשות עוד אחת כדי להגיע ל-100".

      הסיפור הזה מבהיר עד כמה "הרשת החברתית", כמו כל יצירה אחרת שסורקין חתום עליה כתסריטאי, מ"בחורים טובים" ועד "הבית הלבן", היא שלו לא פחות משל הבמאים עמם עבד. בין אם זה בתיאטרון, בטלוויזיה או בקולנוע, ארון סורקין הוא כיום אחד הכותבים המזוהים ביותר, כזה שאפשר לומר על יצירתו שהיא עבודה של סורקין עוד לפני שנתקלים ברשימת הקרדיטים.

      יותר מכולם, היטיבה דווקא עירית לינור לבטא את התחושה הזו כלפי סורקין, במאמר שפרסמה באתר איגוד התסריטאים: "העובדה שתסריט שלו לא מזכה את הסרט בכותרת 'סרט מאת ארון סורקין' היא מגוחכת", כתבה לינור ולשם שינוי – צדקה לחלוטין. למעשה, כתיבתו של סורקין כל כך ייחודית ובולטת, עד שהוצאת ספרים אמריקאית זיכתה אותו בספר בשם " Considering Aaron Sorkin ", שכל מטרתו היא העברת ביקורת על עבודותיו: "מרגש להאזין לשפה הפריכה וההדוקה שלו ויש בפואטיקה של כתיבתו כוח ויופי", מתאר סינופסיס הספר את כתיבתו של סורקין. "יכולותיו המוכחות של סורקין ככותב הביאה לו שבחים גם ממבקריו, אבל כשמסתכלים לעומקה של עבודתו, מה מסתתר מאחורי להטוטי השפה שלו?".

      המשמעות של ספר כזה היא שגם מחבריו הבינו את מה שמיליוני הצופים ביצירות השונות שכתב סורקין ידעו לפני כן: אפשר לאהוב או לשנוא את ארון סורקין, אבל המאדר פאקר יודע לכתוב.

      עם זאת, אחרי למעלה מ-20 שנים של יצירה סוערת בלב הפוליטי והבידורי של ארצות הברית, נראה ש"הרשת החברתית" הוא ההזדמנות של סורקין, רגע לפני גיל 50, לבסס עצמו סופית כאחד הכותבים הגדולים שיצאו מארה"ב, ממשיך המסורת של בן הכט, פאדי צ'ייבסקי והכותב הנערץ על סורקין - וויליאם גולדמן. שלושתם - כמוהו - התפרסמו כתסריטאים וכמעט שלא ביימו.

      "הרשת החברתית" שכתב הוא סרט עם שחקנים מוכרים, אבל לא כוכבי על, שמבוסס כולו על הווירטואוזיות המילולית של סורקין. ואחרי מספר כישלונות טלוויזיונים נדמה היה שלא יהיה לווירטואוזיות הזו קונים יותר אבל עכשיו מסתבר היא הסחורה החמה בשוק. לכן, זה גם הזמן להבין למה ארון סורקין כן, ואחרים ממש, אבל ממש, לא.

      מתוך הסרט הרשת החברתית (יח"צ)
      עכשיו דמיינו משפטים בקצב של מכונת יריה. אייזנברג ואנדרו גרפילד ב"הרשת החברתית"

      ארון (Aaron) בנג'מין סורקין נולד בניו יורק ב-9 ביוני 1961 להורים יהודים כמובן. אמו היתה מורה ואביו עורך דין לזכויות יוצרים, שניהם אנשים של מילים אך כל אחד מהם מהצד האחר שלהן: שפת ההוראה שונה מהשפה המשפטית ונדמה ששני הצדדים הבשילו בתוך סורקין הכותב.

      כילד, סיפר סורקין, הוריו נהגו לקחת אותו רבות לתיאטרון, מה שהוביל אותו להשתלבות בחוגי הדרמה של התיכון בו למד ולאחר מכן באוניברסיטת סירקיוז. בתחילה, סורקין כיוון לקריירת שחקן, אולם לאחר שנאלץ להתפרנס בשלל עבודות - החל מנהג לימוזינות ועד אפיזודה כשליח מזמר - הבין שאם רצונו להישאר בתעשיית הבידור שאותה כה אהב, הוא צריך לשנות מקום ולקוות לשינוי במזל. "גדלתי בתחושה שאין לי שום דבר לתרום", אמר סורקין בראיון. "כשאני כותב, אני פתאום מרגיש שאני משהו מספיק טוב למסיבה".

      המסיבה הראשונה של סורקין היתה בתיאטרון, לאחר ששני מחזות פרינג' שכתב השיגו לו סוכן ושיחה עם אחותו, ששירתה כמשפטנית בחיל הים, הביאה לו השראה לסיפור ההצלחה הגדול הראשון שלו – "בחורים טובים". את המחזה - שגם הפך לסרט מפורסם שביים רוב ריינר בכיכובם של טום קרוז וג'ק ניקולסון - הוא כתב על מפיות נייר של הבר בו עבד ואחרי העבודה הוא הקליד את הכתוב על מקינטוש אייטיזי שרכשו שותפיו לדירה.

      לדברי שלמה מושקוביץ', שתרגם את המחזה לעברית לצורך ההצגה הרצה בימים אלו בבית לסין, יש ביצירה הזו כדי להבין את הקוד הסורקיני: "המילה הראשונה שעולה לי בראש בהקשר של סורקין והכתיבה היא 'מקצוען'", הוא אומר. "המבנים שלו מאוד מרשימים, התפתחות העלילה עשויה היטב ובאופן מאוד אמריקאי: אין קצוות פתוחים, מה שנפתח – ייסגר בסופו של דבר. בנוסף, הוא תמיד ביקורתי ותמיד מדבר על הנושאים הבוערים באמת באמריקה ולכן מאוד קשה להנגיש אותו לשפות אחרות - במיוחד עברית - כי הקודים שלו הם אמריקאיים לחלוטין. אבל הוא בפירוש מייסד של ז'אנר, שמרוב שהטקסטים שלו בנויים טוב, אין בזה אפילו אירוניה".

      פוסטר הסרט "בחורים טובים" (יח"צ)
      מבנים מושלמים, אפילו מושלמים מדי. פוסטר הסרט "בחורים טובים" (צילום: יח"צ)

      "בחורים טובים", שעלתה לראשונה בשנת 1989 ורצה 497 פעמים בברודווי, לקחה את סורקין לקדמת הבמה. בגיל 27 היא הפכה אותו לכותב מבטיח ובולט בשמי התיאטרון, כשהעיבוד לגרסה הקולנועית שיצאה בשנת 1992, עליו הוא חתום כמובן (את מלאכת כתיבת התסריט הוא למד מספר הדרכה), לקח אותו עוד שלב קדימה ואפשר לו להתפרנס מכתיבה בלבד.

      עד אמצע שנות ה-90 הוא כבר עמד מאחורי שני סרטים נוספים, "בכוונת זדון" ו"הנשיא מאוהב", שהפכו יחד עם "בחורים טובים" לכרטיס הביקור המכובד שלו בעולם הקולנוע. לימים, "הנשיא מאוהב" יירשם כפעם הראשונה שבה סורקין נכנס לראשו של נשיא ארצות הברית, בגילומו של מייקל דאגלס, מקום אליו יחזור בעתיד ובהצלחה מסחררת נוספת – "הבית הלבן".

      באמצע שנות ה-90, עם עבודה תחת חוזה באולפני Castle Rock, טייטל של יועץ תסריט בכיר וצ'קים של ציפיות שנפרעו היטב בביקורות ובקופות, היה סורקין מוכן לאתגר הבא שלו, הטלוויזיה. שם הוא קיווה להתמיד בחלומו ולהרגיש בעל ערך בעולם שבו לכולם יש מה להגיד.

      מתוך הסרט "הנשיא מאוהב" (imdb)
      בראש של נשיא ארה"ב. דאגלס ואנט בנינג ב"הנשיא מאוהב" (צילום: יח"צ)

      אלא שכנראה שהטלוויזיה לא היתה מוכנה לסורקין: הפרויקט הראשון שלו, סדרת הספורט המצוינת "Sports Night", בוטלה לאחר שתי עונות בלבד על ידי ABC, בגלל רייטינג נמוך. הסדרה עסקה בקורותיהם של צוות תוכנית חדשות הספורט "Sports Night", בהתבסס על המהדורה האמיתית והיוקרתית של ערוץ ESPN -"ספורט סנטר".

      סורקין הדגים בסדרה את סימני ההיכר הטלוויזיונים המוכרים שלו, שהגיעו מאוחר יותר גם ל"הרשת החברתית": הדיבור המהיר, המשפטים הארוכים והחדשניים, שפה בעלת קודים פנימיים שיורדים לפרטי הפרטים של נושא הסדרה (ספורט כמובן, במקרה הזה) ומפגינים בקיאות שלא באה על חשבון הרגש.

      הסדרה אמנם זכתה לשבחים, אך שידורה הפגיש את סורקין, כאמור, עם החוליים של עולם הטלוויזיה האמריקאי. כך, למשל, הוא נאלץ להסכים לכך שלפאנצ'ים הקומיים בסדרה ילווה צחוק מוקלט, כיוון שהיא צולמה מול קהל. עד סוף העונה הראשונה סורקין הצליח לגבור על הרשת והצחוק המוקלט בוטל, אולם הביקורות וההצלפות נגדו בנושא עשו את שלהם, והסדרה בוטלה כשסורקין היה כבר בפרויקט הבא שלו: "הבית הלבן".

      מתוך הסדרה "Sports Night" (יח"צ)
      אז מי צריך צחוק מודבק? מתוך הסדרה "Sports Night" ומשמאל - פיטר קראוזה, לימים נייט ב"עמוק באדמה" (צילום: יח"צ)

      "הבית הלבן" ששודרה ב-NBC בין 1999 ל-2006 היא סדרה מבריקה, שהצליחה להביא נושא מורכב ולפעמים משעמם כמו קורותיו של צוות הבית הלבן - על כל החוקים, התקציבים, המלחמות וכו' - לכל בית בארה"ב. יותר מזה אפילו, היא גם אירוע טלוויזיוני באחריותו של סורקין, ששכלל בעונות בהן כתב את הסדרה את סגנונו עד למקסימום. יחד עם הבמאי המועדף עליו, תומס שלאמה, יצר סורקין את סגנון ה"הליכה ודיבור", שבו הדמויות מצולמות כשהן הולכות במסדרונות הבית הלבן ומדברות בקצב של למבורגיני כשכל הזמן עוברים אנשים ודוחפים להם מסמכים ליד.

      המאפיינים האלו העניקו לדמויות לא זוהרות כמו זו של טובי זיגלר, מנהל התקשורת של הבית הלבן וכמובן ג'ון ספנסר, ראש הצוות, אפיל של האנשים החכמים בעולם; המסוגלים לבצע אלפי פעולות בו זמנית, להמליץ האם לתקוף את סוריה מחד ולפרוץ דרך במשא ומתן על תקציב מערכת הבריאות מאידך.

      בתמורה, ההשפעה של סורקין על השחקנים שלו היתה מוחלטת. זאת על אף שסורקין עזב את הסדרה לאחר העונה הרביעית בשל ויכוחים עם בעלי הרשת. "אני מניח שהדמות שלי פשוט תחכה עד שסורקין יכתוב משהו", אמר השחקן דולה היל (שגילם את עוזרו האישי של הנשיא, צ'רלי יאנג) באיחוד של הסדרה שצולם לאחרונה עבור אנטרטיינמנט וויקלי ובו כולם זכרו את סורקין כדבק המאחד של האנסמבל. "הדמויות שלו כל כך מלאות תשוקה ואופטימיות", אמר עליו שלאמה. "יש כל כך הרבה דברים שאני אוהב בו, אבל זו כנראה יותר מכולם".

      מרטין שין עם ספנסר ג'ונסון בסדרה "הבית הלבן" (imdb)
      אין לך איזה מסמך למסור לי? מרטין שין וג'ון ספנסר המנוח, בצילום מתוך "הבית הלבן" (צילום: IMDB)

      לצד המקצוענות והבנייה המופתית של דמויות ועלילת הסדרה, "הבית הלבן" שימשה גם כמראה לחייו האישיים של סורקין. דמותו של הנשיא ג'וזיה ברטלט (מרטין שין), שלא היה אמור להיות מרכז הסדרה, היתה שיקוף של דמות נשיא שסורקין רצה לראות, כתומך עקבי במפלגה הדמוקרטית. האופי והקצב של הסדרה, לעומת זאת, הדגימו את הצד המעט אנאלי בכתיבתו, השלכה יצירתית על הוורקוהוליזם האובססיבי שלו: הדמויות של "הבית הלבן" תמיד נמצאות בתנועה, הן ממעטות לישון וצרכים כמו מתן שתן מטרידים אותן עוד פחות מאת ג'ק באוור של "24" כנראה. ואילו דמותו של ראש הסגל של הבית הלבן, ליאו מקגארי (בגילומו של ג'ון ספנסר המנוח), שנגמל מאלכוהול וסמים, הראתה את הצד האפל יותר של סורקין.

      סורקין הודה בשימוש בסמים החל מסוף שנות ה-80. לא מדובר במרכיב מפתיע ברזומה של כותב בניו יורק דאז, אולם השילוב בין האמביציוזיות שלו, הפרפקציוניזם והכימיקלים יצר דמות בלתי אפשרית, שהתפרצה במלוא עוזה בשנים בהן יצר את "הבית הלבן". אלה היו הסמים שפירקו את נישואיו והסמים שהביאו להתמוטטותו וכניסתו לגמילה מספר פעמים, האחרונה שבהם לאחר שנעצר בשדה תעופה כשברשותו לא פחות מקוקאין, קראק, פטריות הזיה ומריחואנה, מצבור שהביא לפרודיה מפורסמת עליו ב"סאטרדיי נייט לייב", שלעגה לסגנון הנמרץ של "הבית הלבן" וקישרה אותו להתמכרותו לסמים.

      סורקין עצמו תיאר את רגע המעצר כרגע המשפיל בחייו: "בראש שלי הייתי מאוד רגוע, אבל הגוף שלי השתלט על הראש", הוא אמר לניו יורק טיימס ב-2001. "זה קורה, זה קורה עכשיו. הדבר הכי חשוב הוא לא לשקר, אל תשקר, אל תשקר. אלוהים, איך הגעתי למקום הזה?".

      בסופו של דבר, סורקין התעלף והשוטרים אזקו אותו. השופט פטר אותו בזול ושלח אותו לגמילה. מאז, סורקין אמר לא אחת שהמאבק הגדול בחייו הוא נגד התשוקה שלו לסמים, שירגיעו את החרדות מהן הוא סובל. "אם הייתי פורש שורות של קוקאין על השולחן הזה, הייתי עולה מיד אחר כך לחדר שלי וכותב 20 עמודי תסריט", אמר בראיון לאינדיפנדנט הבריטי ב-2005. "אבל חיי היו גיהינום עלי אדמות".

      מת'יו פרי עם ברדלי וויטפורד בסדרה "סטודיו 60" (imdb)
      מכניס את עצמו לסדרה. מת'יו פרי (משמאל) עם ברדלי וויטפורד ב"סטודיו 60" (צילום: IMDB)

      הקשר הגורדי בין סורקין לסמים היה חלק אינטגרלי מיצירתו. כך, לוהק מרטין שין שנגמל מסמים ואלכוהול לתפקיד נשיא ארצות הברית ואילו דמותו של ג'ון ספנסר, כאמור, היתה מכורה גם היא לכדורים ואלכוהול, נושא שליווה אותה מהפרק הראשון בסדרה ועד מותה בטרם עת. גם ב"סטודיו 60", סדרת הטלוויזיה המבריקה שכתב לאחר "הבית הלבן" (וירדה לאחר עונה אחת בלבד) ושעוסקת במערכת תוכנית סאטירה סטייל "סאטרדיי נייט לייב", עסק סורקין בנושא בהרחבה דרך דמותו של מת'יו פרי. פרי, עוד מכור לסמים בחייו הפרטיים, גילם בסדרה תסריטאי הנאבק בהתמכרותו לנרקוטיים, אשר נופל שוב ושוב לאחר שלא הצליח להתגבר על הפרידה מחברתו, כוכבת התוכנית.

      בכל יצירותיו, אגב, מקפיד סורקין להציג את הסמים על כל גווניהם כדבר רע ומזיק, פתח לצרות, לריסוק קריירה ואובדן הכבוד, בדיוק כפי שהיה עלול לקרות לו. וכך גם ב"הרשת החברתית", בו לסמים והעיסוק בהם יש השפעה עקיפה על סיפורו של מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק.

      "אני נקי כבר שש וחצי שנים", אמר סורקין לניו יורק טיימס ב-2007, "אבל כמו כל מכור – אני במרחק טלפון אחד מלהפוך את המשפט הקודם לשקר".

      ארון סורקין (GettyImages , Carlos Alvarez)
      מרחק טלפון אחד מליפול שוב. סורקין (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      לצד אלו, סורקין לא היה חסין מביקורת, גם בימי "הבית הלבן" המהוללת, בה נטען שהאידיאליזציה שלו את עבודת המטה היא אג'נדה פוליטית ולא ריאליזם הגיוני. סגנון ה"הליכה והדיבור" המפורסם שלו זכה לאינספור חיקויים מלעיגים וביקורות שליליות, שבלטו בעיקר ב"סטודיו 60".

      גם אופיו הדומיננטי הפך לבעיה, לאחר שבטקס האמי בו זכה בפרס על תסריט שכתב במשותף עם התסריטאי ריק קליבלנד, סורקין לא איפשר לאחרון לדבר, על אף שמדובר בסיפור שנכתב בהשראת אביו של קליבלנד. הוויכוח המכוער בין השניים הפך לציבורי על גבי הרשת, כשבסופו של דבר סורקין התנצל והודה שטעה לחלוטין.

      נוסף על אלו, בימים אלו מתנהל ויכוח נרחב סביב דמותו של סורקין כשונא נשים, בגלל תסריט "הרשת החברתית". "מלבד אישה או שתיים, כולן שם הן או חפצי מין או גרופיות מפגרות. בושה שזה מי שכתב את הדמות של סי. ג'יי קרייג מ'הבית הלבן'", נכתב עליו בבלוג הבולט של קן לוין.

      סורקין נעלב מעט מההערות והשיב מלחמה בתגובה משלו: "כתבתי בסרט על עולם מאוד מסוים של אנשים", השיב סורקין, וטען כי הוא כבול לסיפור האמיתי עליו בוסס הסרט. "צריך להבין, שאלו לא החנונים המכורבלים שעשינו עליהם סרטים באייטיז. הם כועסים על כך שהמעודדת מעדיפה לצאת עם הקוורטרבק מאשר עם האנשים שהיום מנהלים את העולם".

      עם זאת, סורקין סיים את דבריו בטון אפולוגטי שהעיד כי הוא מקבל חלק מההערות: "הלוואי ויכולתי לעבור מדלת לדלת כדי להתנצל/להסביר לנשים שנפגעו מהדברים שהצבעת עליהם. זה לא ריאלי, לכן חשבתי שהמעט שאוכל לעשות הוא לדבר ישירות".

      ארון סורקין, ג'סי אייזנברג, ג'סטין טימברלייק, אנדו גרפילד – כוכבי "הרשת החברתית" (GettyImages , Fergus McDonald)
      לא שונאי נשים, אבל מתנצל בכל זאת. סורקין עם כוכבי "הרשת החברתית" (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      הסערה סביב המיזוגניה או היעדרה ב"הרשת החברתית" עברה בשלום והסרט נחשב גם לשובר קופות וגם לבעל באזז אוסקר רעשני בהחלט. סורקין, מצדו, עדיין מעשן בשרשרת ועובד עשרות שעות ביממה, אולם ההיסטריה סביב "הרשת החברתית" היא נקודת הזינוק שלו כלפי מעלה. בעתיד, הוא מתכנן לביים לראשונה בחייו תסריט מעובד שכתב, ששוב יערב סיפור אמיתי, שהוא גם פוליטי וגם מרגש, אודות הסנטור ג'ון אדוארדס. אדוארדס היה מהפוליטיקאים המבטיחים במפלגה הדמוקרטית ומועמד פוטנציאלי לנשיאות, שנדחק במירוץ האכזרי בין אובמה, קלינטון והרומן המביך בו הסתבך בזמן שאשתו נאבקה בסרטן.

      "יש פה סיפור שהיה מדליק גם את שייקספיר", אמר סורקין על הפרויקט, אבל ב-2010, כבר לא צריך להתבסס על שייקספיר בשביל להביא למסך סיפור טוב באמת. פשוט צריך תסריטאים כמו ארון סורקין.