מחווה אמנו: על הערב "כל השבוע לך" בעריכת רונה קינן

המוזיקה הישראלית מאוהבת במונח הקונספט, החל מההערצה ל-"The Wall" של פינק פלויד ועד התשוקה שלה לערבי נושא/מחווה/הצדעה שמעטרים כל פסטיבל, מערד דרך הפסנתר ועד פסטיבל תל אביב. זוהי אמנם לא המצאה ישראלית, אבל מבנה התעשייה והקהל שאמור לשלם על ההופעות האלו, מכתיב את הנטייה הברורה לכיוונים האלו: ערבי קונספט מאפשרים הרחבה של רפרטואר השירים, של האמנים שיבצעו אותם וקומבינציות חדשות בין שני אלו וכמו באוכל, התוצאה יכולה להיות המצאה של מנה חדשה או פיתה עם כל התוספות שנחטפת בארוחת צהריים שאחר כך מתחרטים עליה.

פסטיבל תל אביב למוזיקה הציג בתוך פחות משבוע את שני סוגי המנות: מצד אחד, ערב המחווה ל"רישומי פחם" של מאיר אריאל שהתקיים ביום ד' בשבוע שעבר והתבסס על המארז הנהדר שנתפר לו, היה גורמה מוזיקלי אמיתי, מחושב ומעובד היטב, שכיבד את מושא המחווה, את האמנים שנתנו מעצמם ואת הקהל שהגיע. מצד שני, היה את "כל השבוע לך", הפקת מקור של הפסטיבל בעריכת רונה קינן שהתקיימה במועדון צוותא בתל אביב אמש (שבת), שנטתה יותר לצד של הפיתה.

מדוע? ראשית, כמובן, הקונספט: קינן אירחה זמרות (יעל דקלבאום, דניאלה ספקטור, דין דין אביב ומורין נהדר) בערב שירים שהוקדש לשלושה חלקים ביממה: ערב, לילה ובוקר. בניגוד למחווה לאלבום, ערב שבנוי על הגדרה ערטילאית שכזו צריך להתבסס על שירים מדויקים במיוחד וביצועים מדויקים עוד יותר. קינן אמנם עיבדה יפה שירים כמו "חור בלבנה" של רוקפור, "לילה עיר" של מאור כהן ו"שקיעתה של הזריחה" של רמי פורטיס, אולם הערב עצמו סבל קצת מאפיל של ערב קריוקי למקצועניות. בנוסף, אם כבר קונספט – כדאי כבר לארגן אותו כדי שהקהל יבין במה מדובר ופתיחת ההופעה עם שיר בפרסית שאיש לא מכיר וכנראה גם לא הבין (עם דוברי הפרסית בקהל – סליחה), לא תורמת להחלקת הערב בגרון.

לצד המבנה הרעוע שעליו התבסס הערב, חלק מהבחירות לביצוע סבלו מחוסר התאמה: למשל, יעל דקלבאום, זמרת מצוינת שגם גנבה את כל תשומת הלב עם כניסתה לבמה על קביים, לא צריכה לשיר את "קרן שמש מאוחרת" של שלום חנוך, כיוון שגם אם המשחק הג'נדרי יוצר לו זווית רעננה, הוא פשוט לא יושב עליה טוב. תחושת הפספוס התחזקה כשמיד לאחר מכן היא וקינן ביצעו את "Sunny Afternoon" של הקינקס ומאוחר יותר ביצעה דקלבאום את הסטנדרט המפורסם "Blues In The Night" ולאחר מכן את "Feeling Good" של נינה סימון. ההבדל בין שלושת הביצועים האלו לביצוע של "קרן שמש מאוחרת", היא בערך כמו ההבדל האיכותי בין שלום חנוך לברוס ספרינגסטין, לטובת הבוס כמובן.

גם הביצוע של ספקטור ודין דין אביב ל"שמש שמש" של אריאל זילבר היה מין יציאה שנשמעת מגניבה בפוטנציאל שלה, אולם בפועל הראתה שעדיף לכל אחת לדבוק ברפרטואר שלה. כשספקטור העניקה ביצוע מרגש ל"הירושימה" שלה, אפשר היה להבין למה.

לזכותה של קינן, המנהלת האמנותית, ייאמר שגם מערב בינוני שכזה ניכרות התכונות החיוביות שמלוות אותה כאמנית: ראשית, האהבה הגדולה שלה למוזיקה, אהבה שבאה לידי ביטוי בביצועים המוצלחים ל"שקיעתה של הזריחה" ול"חור בלבנה", שתי קלאסיקות שמאד קשה להתמודד איתן בכבוד והיא הצליחה. שנית, חוסר האגו שלה, שאפשר לה להביא זמרת כמו ספקטור, שדי יושבת על המשבצת שלה ולאפשר לאחרונה לבצע שיר מקורי משל עצמה. שלישית, לפחות בחלק של שירי הבוקר, קינן הפגינה מקוריות כשבחרה בשני שירים על פצצה גרעינית ("הירושימה" ו"שקיעתה של הזריחה") במקום להתבסס אך ורק על הקיטש המוכר.

בביצוע המשותף שלה ושל נהדר ל"מי מפחד מהזריחה?", מהשירים היותר יפים שכתבה קינן בקריירה שלה (כולל המשפט המבריק: "מה נעים פחות מלראות את הזריחה/בצד הלא נכון), אפשר היה גם להיזכר שהקאברים האלו הם הכסף הקטן לעומת כישרון הכתיבה שלה, שהופך אותה ליוצרת מרתקת. אלא שהערב הזה נראה בינתיים כמו אלבומי האולפן של קינן – חוסר איזון בין הכמיהה לישן ובין הצורך בזווית חדשה, ויחס לא ישר בין הכישרון הרב והרצון הטוב לבין תוצאה שהיא יותר נשכחת מבלתי נשכחת.

אולי עתה, אחרי אלבום קונספט ("שירים ליואל" על אביה) וערב קונספט, קינן תאמץ קונספט חדש: מוזיקה מאתגרת. למרות הכל, היא בין הבודדות בישראל שיכולה להגיע לשם מבלי לעטוף את זה בפיתה.