צהריים עם ורה

ותחילה מבזק: ג'וליאן מור לא נראתה מעולם טוב יותר. בשלה, נשית, קמוטה במרקם הנכון, לצד רעננות קטיפתית שהופכת אותה, בקלות מרנינה, למועמדת הוודאית לתואר "הבייב המתבגרת של העשור הקרוב". מלהקים, להתרשמותכם. לעדכון נוסף: קווין ספייסי נראה מוזר. אולי הפיאה המגוחכת, אולי עור הפנים הוורדרד-ירקרק שמשווה לו המצלמה של אוליבר סטייפלטון, אולי נופי העד של ניו פאונד לאנד, העיירה שלתפאורתה מתרחש "חדשות הספנות". וממש לפני סיום המהדורה: מתחיל להימאס מקייט בלאנשט, מהיופי הנסיכי שלה ומהתזמון של המפיצים שבהיסח דעת, או בכוונת זדון מרושעת, החליטו להעלות במקביל שלושה סרטים בהשתתפותה – "הבאנדיטס" (שם היא נעימה ואלגנטית), "שר הטבעות" (שם היא תפלצתית ומגוחכת במראה הפיה המכשפית), ו"חדשות הספנות" (בו היא נופלת קורבן לתאורה המוזרה - מוכרחים לראות - שרצה על הסט). על כל פנים, חשיפת יתר עשויה לגרום למלאנומה או קבס אצל קהל הצופים.

"חדשות הספנות", של לאסה הלסטרום – יוצר "שוקולד" עם בינוש ודפ – מבוסס על הבסט סלר ההיסטרי של אנני פרו, באותו שם. הספר, שבשעתו זכה לעדנה גם אצל המבקרים, מכיל את כל הדלק ההכרחי להתנעת דרמה משפחתית בעלת אלמנטים מלודרמטיים, החביבה כל כך בשנים האחרונות על חלק ממקבלי ההחלטות באולפנים הגדולים. אני מכנה את הז'אנר "סרטי קתרין הפבורן", על שום "האגם המוזהב". מי שראה, יבין בדיוק. מי שלא, יכול להסתפק באזכור "הצד העמוק של האוקיינוס" (עם מישל פייפר) ולהתקרב למודל ה"בסוף הסרט תבין למה קניתי שלשת 'קלינקס' במבצע". מות דמות אהובה, הכחשה, בנייה מחדש, פרידה, השלמה, התאהבות, קשיים, נסיגה, השלמה מחוזקת יותר והארה. תרשים זרימה קלאסי, כמעט סטריאוטיפי, לז'אנר.

אבל כאן נכנסים הבמאי ואישיותו הקולנועית, לצד עבודת הליהוק, וקובעים את אופיו של הסרט – לקיטש שעתידו שידורים בשלוש לפנות בוקר בערוץ 4, או לקאלט בקרב ימי אימהות-בנות ביום המשפחה, רגע לפני הלאנץ' המשותף ב"שרי". גיבושון נשי בחסות האפלה ושיקופית ה"השקענו בקולנוע לנוחיותכם". "חדשות הספנות" בהחלט נכנס לקטגוריה השנייה. הוא שומר על מודל "קתרין הפבורן" בדבקות ומצליח, לקראת סופו – למרות העניין המוזר עם האור הוורדרד-ירקרק שרץ שם כל הסרט - אפילו לרגש ציניקנים בהתקף נוירוזה. משפחה ומשפחתיות היו מאז ומעולם נושאים שלחצו לי על הבלוטות.

ספייסי הוא איש כרך טיפוסי – נשוי לבלנשט המעודכנת אופנתית, אך הלוקה באימהותה – אב בינוני במסורת סרטי האפל-פיי האמריקאים (זאת אומרת, רגע לפני ההתגלות והתיקון). כשבלנשט עוברת מן העולם, עובר ספייסי לעיירה לחופו של האטלנטי – ניו פאונד לאנד (רמיזה ליגה ב' על רעיון התקומה הנוצרית בארץ חדשה) - ושם מוצא פרנסה בכתיבת טור בעיתון המקומי "חדשות הספנות". מכאן לשם, מובן כי תושבי העיירה המוזרים – משהו סטייל "בנות גילמור" – מלמדים אותו פרק בהלכות אהבת אדם, דע את עצמך, ואף משביחים, במיוחד בשבילו, את הג'וליאן, הלא היא התיקון הנשי וההורי של ספייסי. ספייסי משקם את עצמו, את משפחתו, את המפרצים בשיער וממשיך הלאה לעולם של שזירת חוטי ניילון בקרסי פלדה.

כאמור, "חדשות הספנות" אינו מנסה למכור דגים מעושנים לחובבי דברי מאפה. הוא מספק את הסחורה המובטחת במקצוענות, ולאסה האלסטרום והחוש הדרמטי המצוין שלו מצליחים גם לסחוט דמעה פה, כחכוח שם. הצוות למד היטב את השורות, נטמע כהלכה בעיירה, ואלמלא האור הוורדרד-ירקרק שלא הפסיק לרצד לי מול הפרצוף, קרוב לוודאי שהייתי מצליח לסיים את הצ'יטוס בלי להקים עליי את האם ובתה שישבו לפניי. ואולי, בעצם, היה זה סימן עבורי לחזור לחטט במורסות של עולם הידוענים העבריים, או סימן מקדים לבואו של מלך המשיח, או תחילת הפלישה ממאדים. המושבה ההיא של גזע הנשים שסרטי קתרין הפבורן הם התנ"ך בשבילן.