פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אני והחבר'ה: פרופיל של הבמאי דיוויד פינצ'ר

      הצלחת "הרשת החברתית" משלימה את המהפכה שהתחילו דיוויד פינצ'ר ובני דורו - מילדיה הרעים של הוליווד הם הפכו לשליטיה. אבנר שביט מסביר איך זה קרה

      "המבוגרים יגידו 'יש לך רעיון טוב, ילד, ומעתה והלאה תן לנו את המושכות', אבל הגיע הזמן שתיקח בעצמך את העניינים לידיים", אומר שועל ההייטק הצעיר שון פארקר למייסד פייסבוק מארק צוקרברג באחת משיחות החניכה שהוא עושה לו ב"הרשת החברתית". במקרה או שלא במקרה, הציטוט הזה גם מסמל את התהפוכות בקריירה של במאי הדרמה המדוברת, דיוויד פינצ'ר.

      לפני 18 שנה, לאחר שסימן את עצמו כאחד מיוצרי הווידאו-קליפים והפרסומות הבולטים בארצות הברית, הוזמן פינצ'ר לרשת את רידלי סקוט ואת ג'יימס קמרון ולביים את הפרק השלישי בסדרת "הנוסע השמיני". למרות היומרות המסחריות הברורות של הסרט, פינצ'ר התעקש להטביע בסרט את חותמו האישי, ואז המפיקים אמרו לו בדיוק את מה שפארקר הזהיר את צוקרברג מפניו. פינצ'ר נטש את הפרויקט עוד לפני שלב העריכה, הגרסה שהתגלגלה לאקרני הקולנוע לא היתה על דעתו, ומי שרצה להתרשם מחזונו המופתי היה צריך לחכות לדי.וי.די.

      פינצ'ר סימן אז את עצמו כעוד אחד מאותם יוצרים שיתחבבו על הביקורת, האקדמיה וחלקים מסוימים מן הקהל, אבל לעולם לא יצליחו להסתדר עם הממסד ועם התעשייה וגם לא לפנות למכנה משותף רחב. בשנים שלאחר מכן חילקה האקדמיה אוסקרים לשני הבמאים הקודמים שיצרו בסדרת "הנוסע השמיני", רידלי סקוט ("גלדיאטור" ב-2000) וג'יימס קמרון ("טיטניק" ב-1997), אבל איש לא האמין כי יום יבוא ויגיע גם תורו של יורשם, פינצ'ר, לקבל את הפסלון המוזהב.

      בראד פיט עם מורגן פרימן בסרט "שבעה חטאים" (imdb)
      החטא של הוליווד: פינצ'ר אפילו לא קיבל מועמדות על בימוי הסרט הזה. מתוך "שבעה חטאים" (צילום: IMDB)

      ואכן, האקדמיה התעלמה מפינצ'ר כשיצר שניים מסרטי הפולחן הגדולים של שנות התשעים, "שבעה חטאים" ו"מועדון קרב", ואפילו כשביים את "זודיאק", שנחשב לאחת היצירות הקולנועיות המשובחות של שלהי העשור הקודם. למרבה האירוניה וכמיטב המסורת, את המועמדות הראשונה שלו לאוסקר קיבל פינצ'ר לפני שנתיים דווקא על סרטו הגרוע ביותר, "בנג'מין באטן", וגם אז היה ברור שאין לו כל סיכוי לזכות. באותו שלב הגיע הייאוש בכל הקשור למערכת היחסים בין פינצ'ר לממסד ההוליוודי, ונראה היה שכבר אין סיכוי שהוא גם יעשה סרט טוב וגם יקבל אוסקר.

      והנה, הגענו ל-2010, ותראו מה קרה: פינצ'ר יצר מעדן בשם "הרשת החברתית", ובזכותו הוא המועמד המוביל לקבל את פרס הבמאי הטוב ביותר. הילד שהמבוגרים מנסים להגיד לו מה לעשות הפך בעצמו למבוגר אחראי, והוא יושב לו בנוחות במרכז התעשייה ובלב-לבו של המיינסטרים.

      ופינצ'ר לא לבד. המועמדות המובטחת שלו השנה בקטגוריית הבימוי מפנה מקום לארבעה קולנוענים נוספים, וסביר להניח כי שניים מהם יהיו כריסטופר נולן ("התחלה") ודני בויל ("Hours 127"), שכבר זכה באוסקר לפני שנתיים על "נער החידות ממומבאי". נולן ובויל עברו גם כן את המסלול של פינצ'ר – הם התחילו את דרכם באמצע שנות התשעים כילדים מבטיחים אך בעייתיים, ולאחר שנים של חיכוכים עם הממסד מצאו עצמם פתאום מולכים בו. על השאריות של המשולש פינצ'ר-נולן-בויל ייאבקו, בין השאר, דיוויד או. ראסל ("The Fighter") וליסה צ'ולודנקו ("הילדים בסדר"), גם הם נציגים של דור הקולנוענים שהתחיל את דרכו באמצע שנות התשעים, מה שמשלים את המהפכה הגדולה של הדור הזה.

      בראד פיט מתוך הסרט "מועדון קרב" (imdb)
      הסרט האולטימטיבי של סוף המילניום, אבל פינצ'ר אפילו לא קיבל עליו מועמדות לאוסקר. מתוך "מועדון קרב" (צילום: IMDB)

      מה הוביל להצלחת המהפכה הזו? יש לכך כמה סיבות, והראשונה שבהן היא כי הבמאים המדוברים פשוט לקחו את ההימורים הנכונים. רבים הרימו גבה כששמעו על הפרויקט החדש של פינצ'ר וחששו שלא יוכל להרים סרט מוצלח מנושא כמו פייסבוק, בדיוק כשם שלא מעטים פיקפקו בניסיון של בויל להתיך בין הוליווד ובוליווד, אבל שניהם הוכיחו שהם יודעים מה הם עושים – וכגודל הסיכון כך גם גודל ההצלחה.

      סיבה נוספת ופשוטה ביותר היא שפינצ'ר וחבריו שיננו את הביטוי "פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, אבל העיקר שאתה על הגלגל". בהתאם לזאת, במקום להתמסחר לחלוטין או מנגד להקצין את הביטוי הייחודי ולאבד כל קשר עם הקהל, הם פשוט המשיכו בדרכם המאוזנת וחיכו עד שיצליח להם, מה שאכן קרה.

      ויש למהפכה הזו גם כמה סיבות מעט מורכבות יותר, והעיקרית שבהן היא התהליך שעבר על הקולנוע המסחרי. בשנים האחרונות, קולנוע זה החל לבסס את עצמו יותר ויותר על מותגים ולפנות יותר ויותר לציבור הצעיר, מה שהפך אותו לבלתי נסבל בעיני הקהל הבוגר.

      בעבר, הקהל הרחב ומצביעי האקדמיה שהגיעו לאולמות היה יכול למצוא סרטים ילדותיים פחות מ"ג'ק אס 3" ו"דמדומים 3", אך גם תובעניים פחות מ"מועדון קרב ו"טריינספוטינג" של בויל. הוליווד ידעה כיצד לדאוג לצרכיו של הצופה הממוצע שאינו תלמיד תיכון אך גם לא סטודנט לקולנוע, אבל היום היא זנחה אותו, מה שמאפשר לפינצ'ר ולבני דורו להתפרץ לתוך הוואקום.

      בראד פיט עם קייט בלאנשט בסרט "בנג'מין באטן" (imdb)
      ועל איזה סרט פינצ'ר קיבל סוף כל סוף מועמדות? נכון, דווקא על "בנג'מין באטן" הסתמי (צילום: IMDB)

      לקהל בימינו כבר אין ברירה אלא לראות סרטים כמו "התחלה" או "הרשת החברתית", אחרת הוא ייאלץ לחזות בערפדים בתולים או בדברים גרועים מכך. כדי להקל עוד יותר את תהליך הפופולריזציה שלהם, דור הבמאים הפרועים של הניינטיז גם הלך לקראת הקהל ונהיה נגיש עם הזמן: נולן, למשל, הטמיע את סגנונו האישי בתבנית המוכרת של ז'אנר המותחן, ופינצ'ר בחר לעצמו עתה את הנושא המעודכן ביותר שאפשר לחלום עליו.

      אך גם הקהל הלך לקראת פינצ'ר וחבריו: סרטים כמו "מועדון קרב" ו"ממנטו" של נולן הקדימו את זמנם באלימות שלהם, בעריכה התזזיתית, בשבירת הנרטיב ובמשחקי התודעה. אבל מה שנראה פעם כמו צורה חתרנית לתפוס את העולם מתקבל עכשיו כדרך המקובלת היחידה לעשות זאת: זה קרה בגלל הפולחן שנוצר סביב הסרטים המשפיעים הללו (וסביב "המטריקס", שהבמאים שלו, בניגוד לפינצ'ר, לא הצליחו להישאר על הגלגל) וגם בגלל השפעות של הטלוויזיה והווידאו-קליפ. אבל יותר מכל, זה קרה מפני שמשבר האמון בין האזרח לממסד העצים במידה כזו שמעטים בימינו מאמינים כי מה שאנחנו רואים מדי יום הוא אכן המציאות, ואין מתאימים מפינצ'ר ונולן מאשר להיות משוררי החצר של עידן כזה.

      מתוך הסרט הרשת החברתית (יח"צ)
      הסרט שמסמל את המהפכה. מתוך "הרשת החברתית" (צילום: IMDB)

      אפשר למנות עוד עשרות סיבות למהפכה הדורית בהוליווד, אבל אפשר גם לסכם את הדיון בסיבה הפשוטה כולן. יהיו שיגידו כי "הרשת החברתית" פחות טוב מ"מועדון קרב", בדיוק כשם ש"התחלה" פחות טוב מ"ממנטו", ואולי יש בזה משהו, אבל הסיבה העיקרית לתהילה של פינצ'ר ובני דורו היא שיש בקולנוע האמריקאי העכשווי מקום לסוגה עילית. משמח מכך - במקום להישען על שמות מן העבר, לחפש מזור מעבר לים או לנסות בכוח למצוא כישרונות חדשים, הוליווד של 2010 מתבססת על העתודה הקולנועית שצמחה לפני עשור וחצי, ואין תהליך טבעי ובריא מזה.

      ובכל זאת, אסור גם לשמוח יותר מדי. הנסיקה של הדור הנוכחי מזכירה תור זהב קודם של הקולנוע האמריקאי, שפרץ בחוזקה בסוף שנות השישים והתרסק בעוצמה בתחילת שנות השמונים. האחריות להתרסקות זו הוטלה על כמה גורמים חיצוניים, אבל גם על הבמאים עצמם, שחטאו בשאננות ובמגלומניה. יעיד על כך יותר מכל "שערי החופש", האפוס חסר הגבולות של מייקל צ'ימינו (זוכה האוסקר על "צייד הצבאים") שהצליח להביא להתמוטטותו של אולפן שלם וגם של דור הקולנוענים כולו. הדור הנוכחי חייב ללמוד את הלקח של האסון ההוא: מותר לפינצ'ר להתלהב מההיסטריה סביב "הרשת החברתית", אבל שלא יחשוב אפילו ליצור סרט של שש שעות על המצאת הטוויטר.