געגועים לחיבוקים חמים: על יוצרי הזמר המסתלסל הנשכחים

מכיוון שבתעשיית הסלסולים שולטת תופעת העדר, יש תחושת מחזוריות תמידית. בכל גל יש את אותה בורסת שמות, גם מבחינת יוצרי השירים וגם מבחינת רשימת הנגנים והמעבדים. הצלחה של שיר גורמת מיד לתעשייה שלמה להציץ פנימה ולהעתיק. כך נוצר מצב ששמות נפלטים מחוץ למעגל העבודה אפילו שעד לפני רגע הם היו הכי מבוקשים בז'אנר.

אחד כזה הוא אביחי מליחי. באמצע שנות התשעים אי אפשר היה לפספס את מליחי. כל אלבום שמכבד את עצמו התהדר ביצירה אחת לפחות של האיש שנתן מכה ברחבת הענטוזים עם "לא לבד" ששר פיני חדד. הלהיט הזה הפך את מליחי ליוצר מבוקש מאוד והוא מבחינתו מיעט לאכזב. השירים שיצר, רובם ככולם, היו מצוינים וגם אם לא זכו לאותה הצלחה שהיתה ל"לא לבד", הם עדיין נתנו בראש.

לעומת השירים הקצביים "ילדתי שלי" ו"ילדתי נא שובי", בעלי הטקסטים הסתמיים, מליחי בלט במיוחד עם הבלדות המצוינות שלו, ביניהן "לא אוותר לך", "ציפור כנף", "בלילותיי" ועוד. אלא שפתאום זה נגמר: מליחי החליט לעבור לקדמת הבמה ולהוציא אלבום אישי שבו הוא מבצע את יצירותיו. כישלון האלבום היה בעוכריו והתעשייה פנתה למקורות יצירה אחרים למרות שעד היום מליחי כותב ומלחין שירים פנטסטיים.

יוצר נוסף שנשכח עם השנים והשירים שלו כבר הפכו לקלאסיקה הוא רוני אחיאל. בשיר "הנשמה" כתב עלי מוהר ז"ל "יקומו שיריי לנדוד במקומי/ יישאו את קולי, יפיצו את שמי/ מאחוריהם דומם אשאר". את השיר הזה ביצע אלי לוזון והפך אותו ללהיט היסטרי. אחיאל מצדו, בדיוק כמו שכתוב בשיר, מכיר היטב את התחושה של יוצר שהשירים שלו יותר מפורסמים ממנו.

אחיאל הוא האיש שהלחין וביצע את השיר "לחזור לחיים". בנוסף לשיר הזה, עד היום, קשה למצוא חפלה אחת שמכבדת את עצמה בלי שיר אחר שכתב אחיאל - "מי המציא את המילה אהבה?". מדובר ביוצר נדיר באיכותו שהשירים שלו מתכתבים עם גדולי המשוררים. הכתיבה שלו מלאה בשאלות, תהיות והכרה במציאות קשה: "אין לי עולם יפה להתגאות בו / אין לי דבר כעת רק אשליות", הוא כתב לישי לוי בשיר "לילות קסומים". הכתיבה הזאת כנראה דיכאונית מדי לדור הנוכחי ואחיאל נותר די מחוסר עבודה. וזאת למרות שלצד שירי הדיכאון שלו, הוא כתב גם את "רק חיוכים" הנפלא והאופטימי. היום הוא מנסה לשווא לשנות את אופי יצירותיו ולרדוף אחר הצליל העכשווי וזה נשמע לא טוב.

גם דני שושן נעלם כמעט לגמרי. שושן בלט במיוחד על רקע השליטה של המוזיקה הטורקית בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים. הוא היה ממש בית חרושת ללהיטים: השירים שלו מאוד אסליים, עמוסים ברגש וחריפות שמאוד התאימו ללחנים הטורקיים והערביים. בין יצירותיו הגדולות: "קשה לי" ששר אבי פרץ, "חמותי" הקאלטי בביצוע שרית חדד, "החזירי לי את בני" (עופר לוי) וכמובן "טיפת מזל" שהמטיר על זהבה בן מבול של הצלחה. בשנים האחרונות, למעשה בעשור האחרון, שושן די נעלם. אחד הבודדים שעוד ממשיך לזכור אותו הוא הזמר אילן נורי, וכנראה בגלל זה הוא נשמע קצת מיושן.

די במקביל לדני שושן פעל גם התמלילן אברהם לוי. לוי, שכתב את המילים לשיר "רקדי", היה ידוע כדעתן חסר פשרות. הוא כתב בערגה על הארץ הזאת וצייר תמונה פסטורלית, הרבה לפני המהפכה הירוקה. אחד משיריו, "צליל ענבלים" שביצע בשלמות ישי לוי, הוא כמעט התעלסות עם הנופים שהלכו ונעלמו במהלך השנים לטובת כרישי נדל"ן. שיר נוסף שראוי מאוד לציין הוא "שלום לך עזה" ששובר לחתיכות את שיוך הז'אנר המסתלסל לצד הימני של המפה הפוליטית.

אל רשימת האנשים שנשכחו מצטרפים מיקי מדר וציון שרעבי. "ילדתי" שיצר לזוהר ארגוב ו"סוכר" לנתי לוי הם בקושי דגימה מאיכות עבודותיו של שרעבי. בעוד שרעבי כתב גם שירים שקטים וגם קצביים, מדר - שכתב והלחין את יצירת המופת "מי לי תאמר" - התמקד בעיקר בבלדות רוק דוגמת "עוד יהיו ימים", "דם אהבתי" ו"רגעים של נחת". שרעבי ומדר הם שני "דרווישים" שבקושי פעילים היום. הם פשוט לא מתאימים לקצב העשייה העכשווי. הם יורים בבודדת לעומת הצעירים שמפגיזים על אוטומט, מעדיפים ליצור שיר אחד שיישאר שנים על פני עשרות שירים שיחזיקו מעמד שניות.

היום אלו הם יוסי גיספן, עדי לאון ויוסי בן דוד שמעטרים את רוב ההפקות: מלכי הלהיטים שכותבים עכשיו לשמות הכי חמים וזוכים לנתחים מהתהילה. אבל גם הם, סביר להניח, צריכים להפנים לפי כללי הג'ונגל המסתלסל ולהבין שזה רק עניין של זמן עד שיבואו שמות חדשים וידחקו אותם בחזרה אל האלמוניות.