פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרידריך הגדול: על "כה אמר זרתוסטרה" של פרידריך ניטשה

      הקלישאה טוענת ש"כה אמר זרתוסטרה" הוא מבוא לנאציזם. התרגום החדש יגלה לכל מי שעבר את גיל ההתבגרות או אינו מנחם בן שלא כך הוא הדבר

      "שמעתי, יבוא הנה אחד שמתהלך על שוט. ממבט ראשון / עלולים לחשוב שהוא מתהלך על חבל. זוהי איוולת. הוא מתהלך על שוט. / נודע שמסרבים להאמין בכך. גם אני מסרבת. // השמועה אינה עושה לה כנפיים. אנשים רגילים בדברים כאלה. / אם איש מתהלך על שוט, שעה שהכל מתהלכים על החבל / בוודאי יש לו סיבה להתהלך על השוט, אם הוא מסרב להלך על חבל. // בינתיים נודע שהקהל נבהל. עצם המחשבה על כך גורמת לו סבל"
      דליה הרץ, מתוך "מרגוט"

      לפני מספר שבועות, החליט מבקר הספרות של 'מעריב', הלוא הוא מנחם בן, להשמיע, שוב, המנון נוסף בשבחי הסכלות, וניגונו להלן: "כמעט לא ברור למה לקחה על עצמה אילנה המרמן את המשימה המזוכיסטית של תרגום הספר המיושן בלי גבול, המשמים בלי גבול, המנופח, המליצי, הטרחני, האפסי מכל בחינה, הקרוי "כה אמר זרתוסטרה" של ניטשה, סוג של טימטום שמאלצי כבד ובלתי-קריא הבוקע אלינו מן המאה ה-19, שהיה אחד ממקורות ההשראה של הנאצים. גם אם המרמן מעדיפה לתרגם את "האדם העליון" שלו ל"על-אדם", זה נשמע מגעיל באותה מידה". סוף ציטוט.

      אני מוכרח להודות, נדרש לי זמן מה על-מנת להתאושש מן התדהמה שאחזה בי נוכח מטר הקללות הניאנדרטלי שהמטיר בן, איש ספרות ותיק שסרח, על יצירת מופת חזקה כל כך כ"כה אמר זרתוסטרה". הביקורת שכתב, הייתה שכפול של צביר קלישאות מוכר וידוע, המלמד בעיקר על אופי קריאתו של בן. קרי, על היעדר קריאה מצידו, או על קריאה פופוליסטית המזהה את ניטשה באופן מוכני עם הנאציזם ושות', או על קריאה תמה ובלתי-מודעת, הרווחת בעיקר בקרב מתבגרים, הרואים משום-מה בניטשה, אביר החו?מרה והחובה העצמית, סמל לניהיליזם, אובדן משמעות, דקדנס ועולם יתום מאל. אך למעלה מכל אלה, הפתיעה אותי התעלמותו של בן מהיות ניטשה אחד מאבות המזון העיקריים של הספרות העברית החדשה.

      ניטשה העברי

      ניטשה הגיע לספרות העברית, בשלב מוקדם למדי, למעשה, כבר עם תחילת היוודע שמו ברבים. בסוף המאה ה-19, כאשר עיקר השפעתו ניכרת ברוסיה, לאחר שכתביו וכתביו של גאורג ברנדס על אודותיו ראו אור ברוסית ותפסו תאוצה, חיבר ההוגה והסופר היהודי הלל צייטלין מונוגרפיה על ניטשה, שראתה אור כבר ב-1905.

      כמה שנים לאחר מכן, ב-1914, ראה אור בעברית תרגומו החד-פעמי של דוד פרישמן, ל"כה אמר זרתוסטרה". ליצירה זאת בפרט ולהגותו של ניטשה בכלל, נודעה השפעה מכרעת על תפיסת האמנות של פרישמן, העורך והחונך, שבהשראת ניטשה, כפי שמנסח זאת היטב מנחם ברינקר: "העלה על נס מונומנטים של יצירה אמנותית והטיף לבוז ליצירות אמנותיות חלשות" וכן, שאף ל"אירופיזציה של התרבות".

      אך פרישמן לא היה לבדו בקרב "חסידי" ניטשה העבריים. שכן, בראש ובראשונה, היה זה ברדיצ'בסקי שהחדיר את ניטשה לספרות העברית הן באמצעות גיבוריו והן באמצעות מאמריו, שעה שהוא מצטט בלהט את מימרתו של ניטשה: "כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש" ותוך שהוא בוחר להדגיש בין היתר, את קרבתו ואת אהדתו של ניטשה לעם היהודי ולחיי עם ישראל בתקופת המקרא, שלטענת ניטשה, היו "נכונים" יותר .

      בעקבות ברדיצ'בסקי, כך גם אצל ברנר וגנסין, התפתח מודל של האינדיבידואל המתעלה מעל ללאומיות, הקיים בה בעת מחוץ להיסטוריה ובתוכה, מודל זה, הוביל לטעמי, במידה רבה, להיווצרותו ולפיתוחו של אקזיסטנציאליזם עברי – ולאו דווקא להיווצרותו של דקדנס כפי שמקובל לקבוע (להוציא את מקרה גנסין הסבוך) – שהגיע לשלמותו ביצירת עגנון וברנר ובחלקים אחדים ביצירתו של אצ"ג.

      כשר למהדרין בהכשר ביאליק

      גם המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, נתן תעודת הכשר לקו הניטשאני, שעה שסימן במאמרו הידוע "שירתנו הצעירה" את יעקב כהן, מתרגמו האגדי של "פאוסט", את יעקב שטיינברג ואת בן דורם, זלמן שניאור, שלושה משוררים ניטשאנים מובהקים, כקולות הבולטים בשירה החדשה. ואם נדקדק, הרי שגם אצל ביאליק עצמו, נגלה כי בפואמה הגדולה "מתי מדבר" (1902) "מככבים" ידידיו של זרתוסטרה, הנשר והנחש, ועמם גם האריה.

      ואם לא די בביאליק, הרי שהפאתוס המיתי של זרתוסטרה, או הפאתוס היהודי-תנ"כי העולה מתרגומו של פרישמן ליצירה, הביא אחדים ממשוררי דור התחייה, ובראשם טשרניחובסקי ושניאור, לכתיבת שירי פולחן וחזיון פגאניים, האדרת נביאי-שקר ויתר אלים. ומשום ששירים כמו "לנוכח פסל אפולו" ו"חזון נביא האשרה" של טשרניחובסקי הם החוט המקשר בין ניטשה ובין הקבוצה הכנענית כשבראשה רטוש, יש בכך ללמדנו מה עמוק חלחל ניטשה לספרותנו.

      ומכיוון אחר: גם השפעתו המכרעת של ניטשה על הפוטוריזם, שאימצו את קביעתו כי "האדם של ההווה אינו אלא גשר אל האדם של העתיד", חלחלה היטב אל השירה העברית והיא ניכרת ביצירתו של איש "המאה השלושים", הלא הוא דוד אבידן, ואצל יתר ממשיכיו וכן הלאה וכן הלאה.

      שלושה תרגומים, פילוסופיה אחת

      למרות שתרגומו של פרישמן הוא הקסום מכולם, הוא מהווה עיבוד, יותר מאשר תרגום, עיבוד לכדי תנ"כית, שנשמע כך:

      "ו?י?ה?י ב?ה?יו?ת ס?ר?ת?ו?ס?ט?ר?א ב??ן-ש??לש??ים ש??נ?ה. ו?י??ע?ז?ב א?ת-מו?ל?ד?ת?ו? ו?א?ת-נ?ח?ל מו?ל?ד?ת?ו? ו?י??ל?ך? א?ל ה?ה?ר?ים. ש??ם ח?י?ה ע?ל-רו?חו? ו?ע?ל-ב??ד?יד?תו? ו?ל?א ש??ב?ע או?ת?ן ע?ש??ר ש??נ?ים. ו?מ?ק??ץ ה?י??מ?ים ה?א?ל??ה נ?ה?פ??ך? ע?ל?יו ל?ב?ו?, – ו?י?ה?י ב?ק?ר-יו?ם ו?י??ש??כ??ם ע?ם-ה?ש???ח?ר ו?י??צ?א א?ל-ה?ש???מ?ש ו?י?ד?ב??ר א?ל?יה? ל?אמ?ר: "א?ת??ה ה?כ??כ?ב ה?ג??דו?ל! ג??ם א?ש??ר?ך? כ??ל?א-ה?י?ה, לו?ל?א ה?יו?? א?ל??ה א?ש??ר ל?ה?ם א?ת??ה מ?א?יר!".

      תרגומו הנפוץ והקאנוני של ישראל אלדד, לעומת זאת, הוא אמנם יבשושי במעט, אך הוא בכל זאת שומר על הפאתוס ההכרחי ליצירת הספרות הנפלאה הזאת, וכן מוסיף להיות נגיש, נעים ושווה לכל נפש.

      אילנה המרמן היא מבכירי המתרגמים בארץ, ותרגומה ל"כה אמר זרתוסטרה", למרות שאינו הכרחי, בהחלט מוסיף, בייחוד בכל הנוגע למה שמסביב לטקסט עצמו – היינו, אין-ספור הערות שוליים וביאורים נפלאים. למרבה הצער, גם התרגום החדש ל"כה אמר זרתוסטרה", ככל תרגומיה של המרמן, נשמע משום מה כמו רומן עכשווי שראה אור זה עתה בהוצאת סימן קריאה – "כשהיה זרתוסטרה בן שלושים עזב את ארץ מולדתו ואת אגם מולדתו והלך אל ההרים".

      כך או כך, הן בתרגומה החדש של המרמן והן בתרגומיהם של פרישמן ואלדד, "כה אמר זרתוסטרה" לפרידריך ניטשה מוסיף להיות יצירה פילוסופית ראשונה במעלה, ובה בעת יצירה ספרותית נועזת, שקוראת, בסופו של מהלך, לאדם להיות בן אדם. או בלשונה של דליה הרץ, להתהלך על שוט, "שעה שהכל מתהלכים על החבל", או במקרה של בן - לחדול מדברי ההבל.

      פרידריך ניטשה, "כה אמר זרתוסטרה: ספר לכל אחד ולאף אחד", תרגום: אילנה המרמן, 473 עמ' / עם עובד