עוד ארון אחד: על הסרט "הראל סקעת שובר שתיקה"

"מי זה הראל סקעת?" שואל איתן שמואלוף, במאי הדוקו הטלוויזיוני "הראל סקעת שובר שתיקה" ששודר אמש (שני) בערוץ 2, בחלקו הראשון של הסרט. התשובה מסתבר, עדיין לוטה בערפל גם לאחר שההודאה ההו-כה מיוחלת, לקראת סופו, תומצתה לצמד המילים האומלל "בן-זוג". גם אם הצופים ימשיכו לגלול את הסרט לאחור ולצפות בו מחדש שוב ושוב, ספק אם ימצאו בו ממש, או לפחות שריד שיעיד על המהפך הנפשי והרגשי שחווה לאחרונה הזמר, על כך ש"נפתחו עלי-הכותרת תחתיהם הסתתר... ושהפך למישהו אחר", כפי שנאמר שם. בנקודה הזו, כדוקומנטרי, הסרט נכשל. לא משום שהוא בלתי מעניין – הוא צהוב ופורנוגרפי לפחות כמו הארשת הרצינית שעטה על עצמו – אלא שזהו למעשה אינו סרט כלל. זהו, לכל היותר, כותרת של כתבת חדשות המתפרשת על פני כמעט שעה.

הסיבה להחטאה היא פשוטה: למרות הצהרותיו, ולמרות הרצון ליצור נרטיב של התפתחות אצל סקעת ואצל הצופה, הסרט מכוון רק למטרה אחת – הוצאתו של סקעת מהארון. לכן, במרוץ אל התשובה המוחלטת נדרסים כל שאר מרכיבי אישיותו. למעשה, הסרט מוחק פיתוח של רעיונות וסוגיות אחרות שאינם נוגעים בזהות המינית של סקעת, למרות שהוא מציג כביכול נושאים אחרים – כמו השאלה הקריטית האם הוא מבשל, מה הוא מחזיק בארון המטבח, או הסיפור הארוך על הפיליפינית שהתרגשה מאי-זכייתו באירווזיון – הרי שאלה מתבררים במהרה כעיסוק בשולי, כאילו מדובר בחומרים תפלים, המשמשים כמכשולי-השהייה בדרך להודאה המיוחלת או לכל היותר רמזים מטרימים. במילים פשוטות, אם לשפוט על פי הסרט הזה, הראל סקעת הוא הומו - וזהו.

סיפורי יציאה מהארון, טלוויזיוניים או בעיתונות הכתובה, הפכו לסיפורי חשיפת-סוד המובהקים של העשור האחרון. אפשר שאת ההנחה המובלעת הזו גם סקעת הבין. ההצפה של סיפורי חשיפה של הומואים ולסביות בשנים האחרונות מתרחשת משום שבניגוד לנהוג לחשוב מדובר דווקא במהלך מתגמל במיוחד: ערכו חורג מהרייטינג שזכתה לו התוכנית או הכותרת שקיבל האמן יום לאחריה. יציאה מהארון, בהיותה אקט נסבל חברתית יחסית בימים אלה, הפכה מטרה נוחה לאמנים.

במובן הזה, יציאה מהארון היא אפילו מהלך פופולרי, כך שבפועל, עבור מרבית הסלבריטאים, היא אינה משנה את היחס הציבורי כלפיהם, ולעיתים אף פועלת לטובתם ומעלה את ערכם הידועני. מהצד השני, משום שיציאה מהארון קשורה במיניות, אותו נושא שהמודרנה אינה יכולה להפסיק לדבר עליו, היא מספיק עסיסית כדי שהקהל הרחב ימשיך לדוש בה. במילים אחרות, יש פה סנסציה - אבל בלי הוקעה או מחיר גבוה מדי, כלומר משהו שקרוב יותר לחלום רטוב של יחצנים מאשר לסיוט שלהם.

באופן אירוני לחלוטין, שלא לומר ציני, זהותו של סקעת, מבעד לסרט הזה, מתומצתת למימד יחידי זה בלבד, גם אם אף אחד במהלכו אינו נוקב במילה הקשה. האפקט, בהינתן ההודעה המיוחלת, הוא אנטי-קליימקס מובהק. כמובן, הכותרת אותה הצמיד לו הסרט והדרך הסכמטית בה הוצג סיפור החשיפה האישי שלו, תזכה אותו גם בלא מעט רוגע. מהיום, אולי יראו בו 'הראל סקעת ההומו', אך בתמורה פרטיותו תושב לו, כפי שהשקט היחסי שב לחייהם הפרטיים של אמנים כמו קורין אלאל, עברי לידר ויהודה פוליקר.

כל שנותר לסקעת לקוות הוא שהכותרת הגדולה הזו לא תתברר גם כשיא. כי כשרואים אותך בדרך אחת ומציגים אותך בדרך אחת, לעיתים מתברר שאין לך דבר נוסף להציג. ככה זה כשנכנעים לסרט שרוצה להגיד עליך משהו משמעותי, קצר וחד כל כך בחמישים דקות מצולקות בפרסומות ל"רוקדים עם כוכבים".