פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שר הטבעות בשיניים: האבולוציה של החנון הקולנועי

      מ"נקמת היורמים" ועד "הרשת החברתית", הגיק הקולנועי עבר מהפך שמאפשר לו לא לחכות יותר למעודדת הכוסית. היא מחכה לו. עידית פרנקל על האבולוציה של החנון של המסך הגדול

      באחת הסצנות הזכורות ביותר מ"אמריקן ספלנדור", הארווי פיקאר (פול ג’יאמטי) משוחח עם טובי (ג’ודה פרידלאנדר), חברו המוזר – מוזר גם במושגים של "אמריקן ספלנדור", סרט שמקדש את החריגים וה"לא מקובלים" בחברה האמריקאית - על הסרט "נקמת היורמים". השיחה מתנהלת רגע לפני שטובי עומד לנסוע לעיירה סמוכה כדי לראות את הסרט בפעם הרביעית, בעוד פיקאר עומד להתחתן עם חברתו (אותה הכיר שבוע קודם לכן).

      בשלוש הדקות של הסצנה הזו תמצאו את כל מה שהחברה המערבית בחרה לסמן במגזר המכונה חנונים - מהמראה הלא אופנתי בעליל (חולצה משובצת, משקפיים עבים), דרך המבנה האישיותי האובססיבי ועד המחסור החמור בחן ובהומור עצמי. זה כמובן לא אומר שדמותו של החנון לא מצחיקה, אבל הדאחקה תמיד היתה על חשבונו. ואילו טובי מצדו נוסע לראות את "נקמת היורמים" בפעם הרביעית, ועוד בעיר שכנה, בדיוק בגלל שהוא חש הזדהות עמוקה עם גיבורי הסרט: חבורת חנונים בקולג’ אמריקאי שסובלים מהצקות בלתי פוסקות מצד "המקובלים". "אני תופש מעצמי חנון ואנחנו החנונים צריכים להשאר ביחד", הוא מסביר לפיקאר.

      ההבטחה לניצחון השכל על המראה והמעמד החברתי היא זו שמביאה את טובי לראות שוב ושוב את הסרט. הוא שבוי באמונה הכוזבת, אבל הכל כך הוליוודית, שבסוף היום (או המערכה האחרונה) הוא יזכה בכל: בהכרה החברתית ובנערה. לנצח היא תהיה שם, הנערה. היא יכולה להיות מלכת הכיתה - בחצאית מעודדות קצרה ולחיים ורודות; היא יכולה להיות בת השכנים הטובה בקרדיגן קשמיר ומבט מלא חמלה; לפעמים היא יושבת ראש מועצת התלמידים; ובפעמים אחרות היא מלצרית בדיינר.

      דבר אחד בטוח, היא יוצאת עם הבחור הלא נכון והיא עדין לא יודעת שאהבת חייה - להלן ידידינו החנון - נמצאת ממש מתחת לאף שלה. או בתוך הלוקר. אל תבינו לא נכון, להיות חכם זה אחלה, אבל גם גדול החנונים או הגיקים או היורמים רוצה בסופו של דבר לזיין. המניע הזה, שמסובב את האנושות כולה, הוא הדלק לתעשיית סרטי החנונים ההוליוודית מאז ועד היום.

      ברוך בורא האטארי

      אם בסרטי הנעורים של שנות ה-60 וה-70, דמותו של הגיק היתה רק נדבך להעצמת המגניבות של הגיבור הראשי (המרדן במעיל העור או המישיגינע, כמו ב”אמריקן גרפיטי” ו“בית החיות” בהתאמה), הרי שבשנות ה-80 קרה הדבר ששינה את מאזן הכוחות לתמיד. הטכנולוגיה עזבה את מקום משכנה במעבדות הסגורות של נאס”א וחדרה לסלון הביתי של המעמד הבינוני-גבוה. במילים אחרות - המחשב האישי הגיע והפך לחבר הטוב שתמיד ישמור לחנונים על הגב.

      ברגע אחד ההבנה בשפת קוד וטכנולוגיה הפכה ליתרון עצום בעיני אלו שהתקשו מולה וגל של סרטי מחשבים שטף את האולמות, כשהוא מחזק עוד יותר את הפנטזיה לפיה זה יותר מבסדר להיות חריג ומוזר. למה? כי זה רק עניין של זמן עד שתעלה על ההמצאה שבעזרתה תאבד את בתוליך.

      כך, הגיק של האייטיז היה מוכן לעשות הכל כדי להשתלב, להתחבב על הבנות, לטפס בסולם המעמדות ולהפסיק לאונן על פוסטר של פרינסס ליאה לטובת הדבר האמיתי. לשם כך, הוא גם היה מוכן למכור את החברים שלו. אחר כך הוא כמובן שילם על המעשה הבוגדני את המחיר הכבד מכל - הוא הפסיק להרגיש טוב עם ההצלחה שלו.

      אבל בסוף כמו בסוף הכל היה מסתדר: גיקיי כל העולם התאחדו, הבנות נמסו והקפטן של נבחרת הפוטבול למד שיעור בהתנהגות. הבתולים, אגב, כמעט תמיד חיכו למועד מאוחר יותר ו"נכון" יותר (אלוהים, איזה לוזרים). אלא שאם צופים היום בכמה קלאסיקות מז’אנר "החנון המנצח", מגלים שכמעט אף אחת מהן לא עומדת במבחן הזמן. אפילו אלו עם הפסקולים המוצלחים. הנה כמה מהן.

      "חלומות צעירים" / ג’ון יוז (1985)

      קומדיית נעורים מקושקשת למדי, שחסרה את המימד המרדני והמתריס של "מועדון ארוחת הבוקר" מחד ואת הרגישות של "יפה בורוד" מאידך. וויאט וגארי הם שני חנונים, חרמנים (אלא מה?) שנשארים לבד בסוף השבוע ומחליטים לייצר אישה בעזרת המחשב שלהם וקו טלפון. התוצאה - כוסית ביונית שהם מכנים ליסה, אותה מגלמת קלי לברוק (“האישה באדום” ואשתו של סטיבן סיגל), בלוק הורס בריאות.

      "אי אפשר לקנות אהבה" / סטיב ראש (1987)

      "סינדי איז הוט, רונלד איז נוט”: לסינדי יש שיער בלונדיני מתנפנף ולרונלד יש משקפיים ומכונת גיזום דשא. בקומדיה הזו מ-87' אנחנו נחשפים לתחילת השבר של החלום הגיקי האמריקאי, שכן רונלד הוא אולי חנון שחסר את המוח האנליטי יצרן הפתרונות הטכנולוגיים, אבל זה לא אומר שאין לו חוש עסקי. רונלד קונה (במחיר שמלה) את ההזדמנות לצאת עם סינדי חודש. נחשו מה, זה אשכרה עובד.

      "הסיפור שלי עם רייצ’ל" / דמיאן האריס (1987)

      דקסטר פלטצ’ר משחק את צ’ארלס הייווי - סטודנט לספרות אנגלית, מתחכם, ציני ומאוהב ברייצ’ל (איוני סקיי, אשתו לשעבר של אד-רוק מהביסטי בויז), אמריקאית יפהפייה שגדולה עליו בעשר מידות. בעיבוד מודרני לספר הקאלט של מרטין אמיס משתמש צ’ארלס בתוכנה לכיבוש נשים אותה פיתח. בעזרתה הוא מצליח לחדור ללב כמו לתחתונים של רייצ’ל, מה שהופך אותו די מהר לבן זונה יהיר. הפנטזיה מתגשמת ועולה לו לראש, והמחיר שישלם בהתאם. היה ונשאר אחד הסרטים המחרמנים והמושלמים של האייטיז.

      המציאות נושכת

      שנות ה-90 המציאו את הגיק המפולח. בדיוק כמו ערוצים בטלוויזיה גם הגיקים קבלו תתי ז’אנרים משל עצמם. יש גיק של קולנוע ויש גיק של ספרות, יש גיק של קומיקס וגיק של מדע בדיוני, יש גיק של ג’אז ויש גיק של פנטזיה. יחד עם ההתאהבות של המיינסטרים בכל מה שהריח מ"אלטרנטיבי" או "אינדי" - מוזיקה, קולנוע, ספרות ואופנה - כך גם הגיבור הגיקי שלנו הפך למומחה.

      "רדיו חזק" / אלן מויל (1990)

      כריסטיאן סלייטר ב”רדיו חזק” הוא בסך הכל גיק של מוזיקה ולזכותו יאמר - מוזיקה טובה. הנער הממושקף והמתבודד של שעות היום בבית הספר הופך בלילה לגיבור תרבות מקומי בזכות תכנית רדיו פיראטית לה הוא אחראי. המשקפיים המסורבלים לא באמת מצליחים להסתיר את החתיכיות של סלייטר וסמנת’ה מאתיס בתפקיד הבחורה ה”מיוחדג’ת” שמה את ה-ח' בחתולת מין. אבל התפקיד של סלייטר נשאר אותו תפקיד - דוברם של הדחויים החברתיים ומושיעם.

      "עולמו של ווין" / פנלופי ספיריס (1992)

      גם גארת’ ו-ווין מ-"ווינ'ז וורלד" הם חנונים מפולחים. במקרה שלהם מדובר בחובבי רוק כבד שביססו את המרתף בבית ההורים כסביבה הטבעית והראויה לכל גיק. כמו שדמותו של סלייטר ב"רדיו חזק" השתמשה בגלים קצרים להעברת מסרים אנטי ממסדיים, ווין וגארת’ אחראים לתחנת טלוויזיה פיראטית ומצליחים - כמו תרבות הגיקים בכלל בשנים האלו - לעורר את הסקרנות של הזרם המרכזי. היי, אתם מוזרים ומיוחדים ולבושים ממש רע, אבל אנחנו יכולים לעשות מכם כסף.

      "האקרס"/ איאן סופטלי (1995)

      היתרון הטכנולוגי עבר שינוי בשנות ה-90: השימוש האישי והאגוצנטרי הפך לנחלת הכלל וגאון המחשבים קיבל מיתוג חדש ונחשק - הוא כבר לא גיק. הוא האקר. "האקרס" הכיר לעולם את אנג’לינה ג’ולי ואת דמות המורד החדש. אין לו שם אלא רק כינוי רשת (אוואטאר), הוא כמעט ולא ישן (וגם מין לא ממש מעניין אותו) והוא עושה צרות לעשירים בשביל הכיף. ההאקר של הניינטיז הוא גיבור התרבות שכולם רצו להיות. בטח כשהוא יודע קונג פו.

      אינדי שיק

      גם לקולנוע העצמאי ותרבות ה”אינדי” - חמקמקה ככל שתהיה - יש תרומה משמעותית לעליית חנו של הגיק. מווס אנדרסון (“המרוץ לצמרת של מקס פישר”) דרך “נפוליאון דיינמייט” ועד שלל סרטי מייקל סרה, בהם הוא מגלם את המתבגר חסר הביטחון. כל אלה נטשו את ההגדרות הראשוניות של הגיק, נתנו לו עולם תוכן עשיר ומיוחד, הצליחו מיד להתחבב על לבם של שוחרי התרבות האלטרנטיבית והכניסו סוכנים של רצון טוב גם לפריים טיים.

      הדוגמאות הטובות ביותר הם סת’ כהן מה”או.סי" וצ'אק מ - אהמ - "צ'אק". לגיקים של האינדי אין שום צורך בהמצאות ובטח שלא במלחמה על המעמד החברתי שלהם, משום שהם מלכתחילה ממתגים עצמם מחוץ לסטנדרטים המקובלים כ”הצלחה” במיינסטרים.

      הגיקס שולטטטים

      מה שמביא אותנו לימינו אנו, למציאות בה האנשים הצעירים העשירים ביותר בעולם הם ילדי הכאפות של האתמול. דמותו של מארק צוקרברג ב”הרשת החברתית” היא השלב האחרון באבולוציה של הגיק בראי תעשיית הקולנוע (והטלוויזיה). להבדיל ממורשת אבותיו, שאכלו הרבה כאפות עד לסצנת הסיום, הוא יודע כבר מהפריים הראשון שהוא חכם יותר ולפיכך טוב יותר וראוי לניצחון בנוקאאוט על יריביו ה"מקובלים". הוא לא בוחל באמצעים והוא רחוק שנות אור מהחנון המפוחד של סרטי האייטיז, שנזקק לתחבולות ושיגועים על מנת לזכות במקום טוב יותר בשרשרת המזון החברתית.

      צוקרברג, הוא הגיק של העכשיו: נער זהב בתעשיית הדוט-קום המשגשגת וחתיכת מאדר פאקר חסר רחמים, ברוס וויליס בלי מכונת הירייה ועם יכולות קידוד וחשיבה אנאליטית של מפתח תוכנה. מובן שמארק צוקרברג יש אחד בדור והסיפור שלו הוא אך ורק שלו, גם כשהוא נוגע לכולנו. באשר למיליוני הגיקים האחרים שבעולם שאולי יכולים להיאחז בתקווה של “הרשת החברתית”, מוטב שימשיכו לעשות את שתמיד עשו - ועשו הכי טוב: לחזור אל החדר, לעמעם את האור, לנגן בפול ווליום את “צעדת האימפריה” ולהביא ביד.