"אני לא מאמין שאפשר לדבר על צילום", אומר הצלם היווני הנודע ניקוס אקונומופולוס בשיחת טלפון מביתו באתונה. "דמייני את הסוויטות של באך, תשמעי את המוזיקה ואז תנסי לדבר עליה. מה כבר אפשר להגיד על המוזיקה של באך שאי אפשר להבין מהיצירה עצמה? ככה זה בצילום לדעתי. זו שפה אוטונומית, והתיאוריה לא באמת מצליחה להבין או למצוא בה משמעויות שאין בצילום עצמו. לבו של הצילום נמצא בדימוי, למרות שאנחנו אוהבים לדבר בלי סוף, ואני לא מאמין שהמוגבלות הזו הופכת את הצילום לקרוב המשפחה העני של מלך התקשורת - המילה כתובה".
למרות התנגדותו הבסיסית לשיח סביב עיסוקו, אקונומופולוס עטור הפרסים התחיל את הקריירה שלו בצילום רק בגיל 27, לאחר שהתמחה כעורך דין בעולם שתכליתו הוא מילים. בראיון לוואלה! תרבות לקראת כית אמן שיעביר בתל אביב בסוף השבוע הקרוה, הוא מספר כי נשבה בקסמו של הדימוי בגיל 25 ובמשך שנתיים חקר את ההיסטוריה של הצילום, לצד מסעות צילום ממושכים שהוא לקח ברצינות, משל היו מסעות עבודה.
עם השנים הפך אקונומופולוס לאחד מהצלמים הדוקומנטריים המעוטרים והמוערכים בעולם וצילומיו פורסמו בניו יורק טיימס, בגרדיאן, בלה מונד ועוד. הוא מתמקד בעיקר בצילום באגן הים התיכון - לרוב בטורקיה ובארץ מולדתו, בארצות הבלקן והסביבה הקרובה.
בסוף השבוע הוא מגיע, כאמור, לתל אביב כדי להעביר סדנת צילום לצלמים מקומיים, תחת הכותרת "בדרכים", כותרת שמתכתבת עם שם ספר הפולחן של ג'ק קרואק, אך בעיקר עם עבודתו שלו, עבודתו של הצלם התיעודי. "צריך להבדיל בין העבודה שלי לעבודתו של צלם עיתונות", הוא אומר, "אני לא אוהד גדול של צילומי עיתונות. הרי כל צילום הוא שקר, והניסיון הזה של עיתונים לספר סיפור על המציאות ולהמחישו על ידי צילום הוא מניפולטיבי ומתיימר למשהו שהצילום אינו יכול לעשות להראות את האמת. הרי אין אמת, רק שברירים שלה, הצטברות של נקודות מבט, ופוליטיקאים יודעים היטב איך לנצל את הטריק הזה בעזרת דימויים".
אקונומופולוס מצלם עם פילם בשחור לבן, וצילומיו מספרים בעיקר את סיפוריהם של אנשים פשוטים, לרוב באזורים מוכי אסון או עוני, ותמיד אנשים שהוא יכול, כפי שהוא מתאר זאת, "להבין את שפתם." הוא אינו מתכוון רק לשפה המדוברת אלא לשפה הויזואלית אותה הוא מנסה, כמו משורר לירי, ללכוד עם מצלמתו. "אני מבין מדוע הסרבים עמדו מתחת למטוסים שהפציצו את ארצם לבושים בחולצות עליהן מודפסות מטרות", הוא מדגים. "אני יכול להבין את המשמעות של אומץ בעיניהם, שהתבטא במעשה סימבולי, ואותו מעשה אינו מסמן את אותה משמעות בארצות הברית או ביפן, ולכן גם לא הצלחתי לצלם צילומים טובים כשנסעתי לעבוד במדינות אלו."
"אני רואה את העבודה שלי יותר כמספר סיפורים ויזואלים, אמנם של אנשים אמיתיים, לא דמויות לגמרי מומצאות, אבל עדיין מספר סיפורים שלי", הוא מספר. "אני מגיע למקום ומשתמש במה שנמצא שם כדי להראות את נקודת המבט שלי. יש צלמים שעובדים באופן אופקי הם יכולים לצלם בשיטות רבות, באזורים רבים ברחבי העולם, בצבע ובשחור לבן, ועוד. הם גם יכולים להעביר סיפור מסוים, לרוב רדוד יותר. אני עובד באופן אנכי - שיטה אחת, באזור מסוים, ויורד לעומק. אני מחפש עומק בצילומים, וכדי להגיע אליו, אני מאמין שאתה חייב להכיר את התרבות, את הקודים של המקום בו אתה נמצא, אתה חייב להיות חלק מהתמונה, גם אם אתה לא בתוכה".
אקונומופולוס מספר כי בתחילת שנות ה-80 התקשה לקבל את העובדה שארצו, יוון, ושכנתה טורקיה היו אויבות - "זו היתה יריבות היסטורית, שלא כמו הקונפליקט שלכם במזרח התיכון, שהוא הרבה יותר מורכב". לכן, הוא התחיל לצאת למסעות צילום בטורקיה שארכו כל פעם מספר חודשים. "אני מרגיש מאוד בבית בטורקיה, הם האנשים שלי, בדיוק כמו היוונים. אני מבין אותם. כאב לי שגדלתי עם שנאה כלפי טורקיה ובורות. מערכת החינוך ביוון משרישה את זה בך. לא ידעתי עליהם כלום מלבד שהם אינם חבריי.
"התחלתי לבדוק אם אני מסכים עם זה באמת. אבל למרות שצילום יכול לחשוף אותך לדברים שלא ראית בעבר, דברים אמיתיים, הוא אינו יכול לחשוף אותך לאמת על המקום. כך, למשל, אם אני מגיע לצלם בירושלים, שאני מאוד אוהב, אני יכול לספר סיפור מסוים על מה שאני חווה, בצורה טובה, ואז ההרגשה תעבור לצופה, אבל לא מה שקורה בירושלים. דרך אגב," הוא מגלה, "כשאני נוסע ללמד בסוריה ובלבנון אני תמיד אומר להם כמה שאני אוהב את ירושלים, וכמה אני מרגיש מחובר דווקא לרובע היהודי".
אקונומופולוס ,שמעביר את סדנת הצילום שלו, בין היתר, בדמשק, ביירות, קהיר ואדיס אבבה, מעיד כי הוא מרגיש שהישראלים הרבה יותר דומים לשכניהם ממה שהם חושבים. "היהודים בישראל אמנם הביאו איתם מנהגים מאירופה, אבל הם גדלים במקום שמשי, בתוך תרבות שיש בה מנהגים מזרח תיכוניים, ואם הם היו נוסעים לסקנדינביה או ליפן, הם היו מרגישים זרים יותר מאשר שהם ירגישו במדינה שהיא האויב שלהם, מדינה ערבית, כמו לבנון".
אך למרות הפתיחות לנושא, אקונומופולוס עדיין אינו מעלה לאתר שלו את העובדה שהוא מעביר סדנה בישראל, למרות שמופיעים בו שמות של מדינות רבות אחרות, הוא גם לא מחתים את הדרכון שלו כשהוא נכנס לארץ. "אני מכיר את המציאות," הוא מודה. "אני מבין אותה ואני יודע שלא יתנו לי להיכנס לסוריה אם אצהיר שהייתי בישראל. זו פוליטיקה, כמו שהצילום הוא פוליטי. זו מלכודת, ואני לא רוצה להביע דעה עליה וליפול לתוכה, אבל אני משחק את המשחק. בכלל, אני יכול לומר שהמלכודת הכי גדולה שאנחנו כצופים וכבני אדם בכלל יכולים ליפול לתוכה היא המלכודת של סגירות מחשבתית, של ביטחון במה שאנחנו חושבים".
"הנאצים היו בטוחים במה שהם חשבו, ממשיך אקונומופוליס, "הם היו בטוחים שהם גזע עליון ומה שיצא מזה זה השואה. צריך לשמור על עמדה פתוחה, לנסות להבין את האחר, ובעיקר לא להתקבע, וזה גם מה שאני מנסה ללמד כטכניקה בסדנה - זה ולעזור לכל אחד למצוא את השפה האישית שלו."