עונדת על יד?י סמלים ביתיים. על פרק היד צמיד זהוב מעשה ידי אומן, דומה לאלה הנמצאים על המדף ברשתות האופנה, ושונה מהם בתכלית. היא נתנה לי אותו לפני חודש, אולי יותר. ביום שבת הקבוע שלנו, משתדלת להגיע אחרי הצהריים, כשהשמיים מתמלאים בצבעים חדשים. יושבות בסלון הפשוט, שמחת ילדים ברקע, הטלוויזיה כבויה כי הריצוד מפריע לה. אני מקשיבה למה שיש לה לומר, לפעמים מספרת על מה שהיה ואיננו. לפעמים היא רק מביטה בעיניים שלה, שהן גם שלי. מתאפקת לא לבכות כשהגב השבור מנסה להרים את הגוף.
היא מדדה בעזרת יד?י מהספה לחדר השינה, קוראת לי בשפה שאני מדמיינת את עצמי בה אך איני מצליחה להוציא אותה מן הלב אל הפה. מתיישבות חרש על המיטה, את התיק העתיק שלה אני שולפת מהארון. היא מפשפשת בין כיסיו, דולה מזכרות מעולם אחר. בשקיק בד נח צמיד זהב פשוט, רקוע אלכסונים ופרחים. היו לה שלושה. מתבקש שכל אחת מבנותיה תקבל לידה אחד ביום חתונתה. כך שמעתי שעושים. אותה השאירו בבית כשכל אחת בביתה שלה, ובשבת מתכנסות במקור. מתמלאות אנרגיה ושוב הולכות. היא מסתכלת לתוך פנ?י, רואה את מי שהייתי, תינוקת עם חיוך גדול וסקרנות עצומה ואהבה שממנה נבעה. את הצמיד מבקשת שאענוד, מניחה אותו בכפי ושותקת. המלים יכולות לקחת אותי רחוק. השתיקה יותר.
לוקחת את ידה בידי, תומכת בה ונתמכת בעצמי. מובילה את הרגליים העייפות, הגב הכפוף, הידיים הרפות והלב השקוף אל הספה שלה. מניחה אותה ליד זכרונות?י.