הומותראפיה

באום אל פאחם מתכנסים פעילי ימין לציין את רצח כהנא. דווקא הם, דווקא שם, דווקא אותו. דווקא. הם מעוררים פרובוקציה. קבוצת ענק של שוטרים מגיעה וחברי כנסת ערבים מתעמתים איתם. אבנים מושלכות. כדורים נורים.

תושבי אום אל פאחם רואים בהפגנה פרובוקציה. המפגינים רואים בשוטרים פרובוקציה. השוטרים חושבים שהח"כים הערבים עושים פרובוקציה. כהנא צדק: פרובוקציה מעוררת תשומת לב. תשומת לב מעוררת הזדהות. הזדהות גורמת לשינוי תודעה.

העצרת לזכר רבין מתנהלת כל שנה באותו פורמט. מנחה ושרשרת זמרים אמצע הדרך עולים ושרים את השירים ההם. אווירה נוגה. ערוצי הטלוויזיה עייפים מלהעביר את העצרת, אבל מדווחים מהפרובוקציה באום אל פאחם. מי טעה ומי צדק? הטוב והרע מיטשטשים.

כהנא היה ועודנו מחבל תודעתי. לרבין היו מורשת, אידיאולוגיה וחזון. כהנא היה אלים, גזען ומוקצה. הסיסמה "כהנא צדק" חיה היום כמעט כמו "רבין טעה". לפעמים סיסמה טובה אך מטעה מחזיקה מעמד כמעט כמו אידיאולוגיה חלשה אך צודקת.

יותר משהסרט על הראל סקעת חשף את נטיותיו, הוא הוציא אותו מארונות אחרים. סקעת אדם לא נוח, דרמטי ומפונק. הוא לא מבשל בבית ולא מזמין. הוא אוכל בחוץ. הוא קפריזי. באמצע הסרט הוא הרגיש שהדירה שלו עשויה טלאים והוא רוצה לעבור. הוא לא מסודר, יש לו ספרים ותקליטים בארונות המטבח.

הוא מנשק את אמא שלו, אבל לא מתחבק עם אבא. הוא ממש נעלב מגל אוחובסקי. הוא נפגע מביקורות ומרגיש שהחיים נותנים לו כאפה כל שלוש שנים. הוא לא בטוח שזוגיות מתאימה לו. הוא רגיש, עדין ופגיע. הוא ביקש שיביאו את הספה האישית מהבית כדי שיהיה לו נוח לשבת בסרט.

הסוד הגדול של סקעת זה לא שהוא הומו. זה שהוא נודניק.

גם הנכים וגם החרדים רוצים כסף. הם רוצים את הכסף של מי שאינו נכה ואינו חרדי, כלומר חילוני הולך. החילוני ההולך לא מחליט, המדינה מחליטה בשבילו. הנכים רוצים הגדלת קצבאות ויצאו להפגין בירושלים. לממשלה קל לפזר את ההפגנה: הם על כיסאות גלגלים. גם לא קשה לגלגל אותם, במיוחד ליד הירידות של ירושלים, אבל יותר קל להתעלם מהם.

נתניהו רואה חרדים סביבו כל הזמן. מהם אי אפשר להתעלם. הם דורשים קצבה של 1000 שקלים. זה לא הרבה. סביב ראש הממשלה אין נכים (לפחות לא פיסית), הוא לא מסתכל עליהם. וגם אם מסתכל, הוא לא רואה אותם - הם יושבים. הספרייה לעיוורים בסכנת סגירה. אותם אפשר לראות, אבל הם לא רואים אותך.

מכל המגזרים שמבקשים כסף מהחילוני ההולך, לחרדים הכי פחות מגיע. הם לא מוכי גורל ולא חולים. הם רואים, שומעים והולכים. הם בוחרים בחיי תלות ודלות. החילוני הולך ונחלש, העיוור לא רואה מימינו ומשמאלו, הנכה מגולגל מכל הירידות והחרדי ימשיך לקבל. גם אם נראה שדברים משתנים, הם נשארים בדיוק אותו דבר.

אם הראל סקעת היה עושה סרט על זה שהוא סטרייט, זה לפחות היה מפתיע.

אם הבחור מהחסכמים היה מראה תעודה לפני שהוא נכנס הביתה, זה היה יכול להיות יותר אמין.

אם כל הבנות שכותבות איפה הן היו רוצות את זה, באמת היו מתכוונות לזה, זה היה יכול להיות יותר כייף.

אם יש בנים שכותבים הודעה קבוצתית "ערה ?", אז יש לקנא בהם.

אם יש בנים שכותבים הודעה קבוצתית "ערות ?", אז הם כורדים.

אם דזמונט טוטו היה מת כמו חבר שלו, מרטין לותר קינג, היתה נחסכת מאיתנו עגמת נפש.

ואם אמריקה גועשת בגלל שגם בנץ יצא מהארון, אז משהו מקולקל באומה הזאת – לעזאזל, זאת בובה!! (בעצם גם הראל סקעת).