כל אחד זוכר את הפעם הראשונה שהבין שההורים שלו הם לא רק האנשים שתפקידם לגדל-לחנך-להאכיל-להלביש-לנחם אותו אלא גם בני אדם משל עצמם. כאלה שמקיימים עולם שלם ופרטי ובו הם המרכז והם הילדים שיש לטפל בהם. גיבור "צוללת", ספר הביכורים של הסופר הוולשי הצעיר ג'ו דנתורן, נמצא בדיוק על קו התפר המטלטל הזה, רגע לפני אותה הבנה שממנה אין דרך חזרה ושלאחריה אי אפשר להיוותר ממש ילד.
שמו אוליבר טייט (תזכורת, כמובן, לאוליבר טוויסט, עוד נער צעיר שמתוודע לחיים מהצד המחוספס שלהם, כאשר אביו מת ואמו לא מצליחה לעמוד בפני בעלה החדש), הוא בן 15 והוא תוצר מובהק, אם גם מבריק במיוחד, של התקופה בה אנו חיים. הוא מעודכן להחריד בפרמקולוגיה אנטי דיכאונית, ביחסי מין, באמצעי מניעה, בסטטיסטיקות גירושים, בפנג שוואי, ובעצם בכל דבר שיש עליו מידע נגיש באינטרנט. יתרה מזאת, כמו ילדים-נערים ספרותיים רבים אחרים, אוליבר הוא אינטליגנטי, רהוט מאוד וכן עד מבוכה (של סובביו ושל הקוראים, לא שלו). באותם יעילות וחוסר רחמים שהוא פורש ומנתח את היומיום שלו הוא גם בוחש ומתערב בחיי הסובבים אותו: "אלה שאיפותיי בחיים", הוא אומר ,"לגלות למה אבא שלי נשאר לפעמים ימים שלמים במיטה. לגלות למה אמא שלי מקבלת שיעורי גלישה וככל הנראה יותר מזה מאיזה דפוק שנראה כמו היפי. לאבד את הבתולים לפני הגיל החוקי". אלא שהפעלתנות הזו והנטייה שלו להיכנס עם הראש בחיים כאילו היה איל-ברזל, יביאו את אוליבר לכל מיני תשובות ומסקנות באשר לרשימת השאיפות הזו והוא עתיד לגלות הרבה יותר ממה שביקש לעצמו.
ליתיום באוויר
"צוללת" לוקח אותנו למסע צמוד תודעה עם אוליבר אל עולמם המבולבל והמבלבל של בני ה-15, או לפחות לחלקים ממנו בכל זאת, אוליבר טייט הוא לא נער ממוצע. חוץ מהמטרות המוצהרות שלו, הוא עסוק בלמפות את העולם ולהבין את החוקיות חסרת החוקים שלו את הנערה השמנה והדחויה של השכבה; את הבריון הזעיר מבית הספר; את ג'ורדנה המושכת. בנוסף, הוא גם מוקסם ממילים אקזוטיות, מעסיק עצמו ברשימות שונות ובכתיבת יומן. אבל אם מכל הפעילויות ההיפר טינאייג'ריות האלו הסקתם עד כה שמדובר בספר מיוסר שנהנה לקלף גלדי פצעים ומשתעשע בהרסנות דיכאונית טעות בידכם. "צוללת" הוא אחד הספרים המצחיקים, החדים והמודעים לעצמם ביותר שתקראו על עולמם של נערים.
המחבר ג'ו דנתורן, בן ה-26, לא נמצא רחוק מדי ממושא הכתיבה שלו, לא מנסה להלביש עליו פסאודו-תובנות מורכבות מדי ולא משתמש בו כדי לנגח את עולם המבוגרים המושחת והאפרורי כמו שסופרים שכותבים על קשיי התבגרות ונערים בדרך כלל עושים.
למרבה ההקלה דנתורן גם לא נופל למקום הג'ודי בלומי/סמדר שירי ולא מייצר רומן דביק עם מוסר השכל שזור היטב בין הדפים, כמו ירקות שמחביאים בקציצה לסרבני ויטמינים.
במקום זה הוא מציע איזו פשרת ביניים שאין בה שום דבר פשרני יומן נעורים שיש בו מספיק מן האותנטי כדי שלא לייצר ריחוק דידקטי ממושאו, וביקורת בריאה על העולם שאין בה מההתמרמרות של מבוגרים שחשים שחייהם נגזלו בידי השיטה. כל המרקחת הזו היא, כאמור, מבדרת, עשירה, אמינה ומשכנעת. למעשה אם תתקרבו ותריחו את הכריכה המצוינת, יכול להיות שאפילו תצליחו לקלוט ניחוחות של נעלי התעמלות משומשות, זיעת נעורים טרייה ואמביציה לא מקולקלת.