שמש ירושלמית חמימה חודרת דרך תריסי הבית הקטן. קרני השמש הרכות מלטפות את חפצי הנוי העומדים תמיד במקום, נאמנים לבעלת הבית המסודרת. רחל, בעלת הבית, יושבת על הספה לתפילת שחרית של בוקר ופותחת את הסידור שאותיותיו גדולות ומאירות את עיניה. היא מסדרת את מטפחת הראש ונושאת עיניים למרום, "ישתבח שמו" היא אומרת בקול ומתחילה את תפילתה, מטעימה כל מילה ומילה ומהנהנת בראשה כמסכימה עם מחבר התפילה וכוונותיו.
אני עוצמת את עיני ומדמיינת את סבתא רחל. כעת היא סוגרת את סידור התפילה. פונה למטבח להביא על מגש שתי כוסות תה. מתיישבת שוב על הספה ומספרת לי שוב את אותו סיפור:
אישה אחת ענייה ישבה על גדת הנהר וכיבסה. בא זקן אחד ושאלה, מה חסר לך? והיא השיבה, ישתבח שמו, יש לי די. מיד נעלם האיש ובמקומו הופיעו מלבושים ומטעמים בביתה של האישה.שכנה אחת צרת עין ראתה כי רווח לרעותה והחליטה אף היא לרדת אל גדת הנהר לכבס, בא אותו זקן ושאל מה יחסר לך? השכנה השיבה בבכי, אין מאום בביתי כי ענייה אני. בזו הפעם לא הגיע השפע לשכנה, אף נגרע מביתה המעט שהיה לה.
עתה, כשסבתא איננה עימנו, אני נוצרת את המסר לחיים פשוטים וטובים ומדמיינת איך היא מזמינה אותי כמו פעם, לשבת עימה במרפסת ליהנות ולשמוח בקרני השמש החמימות.