כפי שכל נכד מרגיש שהסבתא שלו הכי מיוחדת, כך אני מרגישה לגבי סבתא אוג'ני שלי. כשהייתי קטנה, הייתי באה לבקר אותה והיא הייתה נותנת לי לעשות ככל העולה על רוחי: למדוד את השמלות והנעליים שלה, לעשות בצק אמיתי ולהכין עוגיות, לצייר (היה מקום אחד, ספציפי ומוחבא לדפים שלה, מתחת למזרון המיטה), או לרדת למטה ולחכות שתשלח לי סלסלה משתלשלת מחלון הבית, רק לשם המשחק.
ברבות הימים, נאלצתי לחוות את סבתי כאישה קשישה. אותה סבתא חזקה ובלתי מנוצחת שנתנה לילדיה אוכל וחסכה מעצמה, שעלתה 4 קומות בגילה המופלג עם שקים מהמכולת, היתה כעת חלושה ושברירית, נזקקת לתמיכה ולו בשביל ללכת לשירותים. אותה סבתא צוחקת ושמחה מהחיים היתה כעת מיואשת, עצובה ועייפה מאותם החיים בדיוק.
אלא שדווקא מצב זה גרם לי לאהוב ולהתקרב אליה יותר. ככל שהיא נעשתה עדינה יותר, אני התקרבתי יותר. גרתי איתה, טיפלתי בה וסעדתי אותה על כל המשתמע מכך. עשיתי את זה לשם סבתא שלי, הגיבורה, שתמיד הייתה שם בשבילי - לתמוך ולאהוב ולתת את תשומת הלב החסרה, שכן היינו משפחה מרובת ילדים.
כפועל יוצא של המגורים איתה והטיפול בה, הבנתי עד כמה אנשים קשישים הם חסרי אונים ועד כמה הם זקוקים לנו, הצעירים, לתמיכה. בד בבד הם אינם מוכנים לבקש את העזרה הזו, שכן הם מחשיבים את עצמם כחזקים ולא רוצים להיות לטורח. סבתא שלי אף פעם לא הייתה לי לטורח, והלוואי והייתה עדיין בחיים כדי שהייתי יכולה ליהנות מחברתה. אין חברה טובה יותר מזו.