ידענו שסבא הוא איש עבודה ומעשה, ופחות איש דברים. המעט שדיבר עימנו היה בדרך כלל הלצות וחוכמות או זמירות ושירים. ולכן, נבהלנו כשאמר לנו בחומרה: "אם לא תתנהגו יפה, תשמעו בקולה של סבתא ותאכלו הכל, אני אסע לפג'ה!" וקם לכיוון המתלה שבמטבח, והוריד את כובע הקסקט שלו. התכווצנו במקומותינו ליד השולחן הגדול והכבד. "לא, סבא, אל תלך", התחננו כל אחד מהילדים בתורו, והבטחנו ש"נהיה ילדים טובים ונקשיב לקול סבתא ונאכל הכל". ידענו שסבא חובש את הקסקט אך ורק כשהוא באמת נאלץ לצאת לאירועים מיוחדים. וכשהוא פנה לכיוון הדלת עם הקסקט נבהלנו כולנו מהמקום הלא נודע הזה - "פג'ה" - שנשמע לנו זר ומאיים.
הוא לא סיפר לנו על עלילותיו כנער צעיר, שעזב את בית הוריו ואת תלמוד התורה עם אחותו, והפך לפועל עברי המחפש קיום בחקלאות בפרדסי פתח תקוה. רק כשבגרנו שמענו טיפין טיפין, כיצד רעבו הוא ואחותו ועברו חווית "קליטה" קשה, כאשר מצד אחד פרדסני פתח תקוה הוותיקים העדיפו לתת עבודה זולה ומיומנת יותר לפועלים הערביים, ומצד שני התנכלו להם הערבים מהכפר השכן "פג'ה" בדרכים שונות. הצעירים היהודיים הרעבים לפת לחם ניזונו בעיקר מתפוזים וקצת פיתות וזיתים. כשרצו לקבל תמיכה ממשפחותיהם בגולה הרחוקה, נאלצו להשתמש בתכסיסים, הבולט שבהם היה שאם לא ישלחו להם כסף, ייאלצו ללכת לפג'ה.
רק כשגדלנו ובגרנו, התבררה לנו תעלומת "פג'ה". וסבא, שאהב להתלוצץ ולהתבדח, השתמש בתכסיס הישן מימי נעוריו כדי להשיג את מבוקשו מאיתנו, ממש כפי שעשו חברי ילדותו להוריהם המודאגים בגולה.