יריעת פתיחה: פרוזה צעירה לשבת

לאן נעלם הגנן?

מדור "יריעת פתיחה" נפתח לסיפורי גולשים, והשבוע מציג את סיפורו של אורי ינץ על נער רגיש שמשוטט לבדו ונשאר בחוץ אחרי שמחשיך

  • אורי ינץ
אורי ינץ

לאן נעלם הגנן? / אורי ינץ

עלים רחבים שצורתם לב, נחו על פני מימיה הירוקים וכיתרו את פרחי הנופר בשלוות המים העומדים. (צילום: ShutterStock)

נוימן נמנע ככל האפשר מללכת ברחובות ראשיים. הוא העדיף את אותן דרכי קיצור שגבעתיים משופעת בהם - שבילים מרוצפים ועקלקלים שלאורכן מדרגות בטון שבורות, המטפסים בין החצרות שעל צלע הגבעה. הוא היה חוצה שני רחובות במהירות, נכנס למעבר צדדי בין עמודי השיכונים ומטפס מעלה במדרגות, כמעט מצמיד את גופו השרוכי לחומות אבני הצדף, מתחמק מחבורות הנערים ומאמותיהם השואלות, עד שהיה מגיע אל גן העלייה השנייה.

שם, על ראש הגבעה, עומד מצפה כוכבים עם כיפה, שנראה כמו מסגד קטן מבטון וממנו התפתלו מטה שלושה שבילי אספלט לולייניים, צרים ומבוקעים משורשי החרוב והאורן. אמהות צעירות לא יכלו לפלס את דרכן עם עגלות הילדים בשבילים האלה, הן תמיד נשארו בפינת המשחקים.

בחודשי הקיץ הוא הלך למצפה במסגרת "החוג לאסטרונומיה" - שעתיים של מסע לילי בין גלקסיות וערפיליות, עם אנשים גדולים וידענים. בחודשי החורף היה המצפה סגור למבקרים אבל הוא המשיך להגיע אל הגן ולא צפה בכוכבים. הוא צפה מהגבעה במגדלים.

פלג ברוחב של פסיעה אחת, שגדותיו סלעי כורכר וערוצו הדקיק בטון חיוור, התפתל בין שיחי הדס והרדוף מראש הגבעה. רבים היו פיתוליו של הפלג אך אורכו בקו אווירי היה כה קצר שאת ראשיתו - מפל שגובהו כשל ילד קטן, שפרץ מתוך טרסת הכורכר של המצפה - ניתן היה לראות אפילו מהמקום בו נקוו מי הפלג: בריכת בטון קטנה בצורת כליה, בקצה הנמוך של הגן. עלים רחבים שצורתם לב נחו על פני מימיה הירוקים וכיתרו את פרחי הנופר בשלוות המים העומדים.

פרחי נופר לבן שתוכו צהוב חלמוני. פרח מעולמות אחרים.

אחרי כל שיטוט, הוא הוסיף איור לסדרת האיורים אותה התכוון לשלוח לתחרות הקומיקס של מקומון הנוער "giv a TIME". איורים מהסוג שתמיד היו בהם ילד או ילדה שהלכו לאיבוד באיזה פיקניק, אבל שלו היו שונים; "יותם ומשפחתו יצאו לשיט על האמזונס שבברזיל. אבא היה עסוק בדיג, אמא היתה עסוקה בלצלם את הנוף. לאן נעלם יותם?" זעק המשפט מעל לאיור של אבא ואמא בסירה, על נהר טרופי שורץ דגי פירנה חייכנים.

מעל לאיור של חורשה ובה רק שתילי ברושים דקיקים וספסל של פיקניק עמוס אוכל, התנוסס המשפט: "תענית היא ילדה אנורקטית בקייטנה לילדות אנורקטיות ביער של הקרן הקיימת לישראל. לאן נעלמה תענית?" והתשובה שהופיעה במהופך: "ולאן נעלמו שאר הילדות?"

טוב לדעת (מקודם)

איך לבחור את מערכת הישיבה המתאימה ביותר לסלון שלכם?

לכתבה המלאה
יש לך אף של מלווה בריבית. נתקן אותך כשתהיה בן שבע עשרה" (צילום: ShutterStock)

אבא שלו חשב שהציורים מצחיקים ושהוא צריך לשלוח אותם לתחרות, אבל אמא שלו חשבה שאין סיכוי שהאיורים האלה יתפרסמו בעיתון נוער כי הם חולניים, ושבגלל הרעיונות האלה נעלמו לו כל החברים שהיו לו. בגלל זה ובגלל הרזון.

"יש לך אף של מלווה בריבית. נתקן אותך כשתהיה בן שבע עשרה. בינתיים, תאכל כמו בן אדם ותראה כמו בן אדם, הרי אני מבשלת מצוין, לא?"

זה נכון שהיו לו פעם חברים, זה נכון שהיא בישלה מצוין וזה נכון שהוא היה רזה מאוד, אבל זה לא נכון שהוא לא אכל כמו בן אדם. הוא פשוט היה בעיצומה של צמיחה.

ערב אחד נוימן נשאר לשבת על הדשא בגן אחרי השקיעה.

הוא ישב במעלה הגבעה, למרגלות המצפה וצמוד למפל, וצפה שוב במגדלים של רמת גן המצמיחים קומה חדשה מדי שבוע. הוא ראה את האש הגדולה טובלת בתוך ימה של תל אביב. "זאת לא היא שזזה, זה אנחנו שמתגלגלים אחורה". הוא שינן לעצמו. "ובכל זאת, יותר יפה לחשוב ההיפך".

הגן כבר היה חשוך, אחרוני הילדים יצאו את הגן בצחוק ובבכי וחריקת הנדנדות פסקה. השמש טבעה, האורות במגדלים נדלקו ומעליהם זרח לו ירח דהוי וחצוי כמו פנס רחוב שבור.

הוא דימה לראות את הרחובות הארוכים, הדולקים בשלטי ניאון, וזרים רזים וגבוהי קומה עומדים בקרנותיהם ולוחשים זה לזה, סיגריה בידם, מבטם אפל. הוא ראה את פס הנחושת הדקיק שנמתח בין ארובת רידינג העשנה לבין הכנסייה המוארת על הגבעה של יפו ומיד הפס נעלם. הוא הרגיש שיום אחד הוא יהיה מישהו שם. "אני לא אשנה את האף לעולם, אני כן אשנה את השם. אני אמציא לי שם שאין לאף אחד אחר", הוא שוב שינן לעצמו בחיוך. הוא ידע - שם הוא יהיה כוכב. זרים יחייכו אליו בעיר הגדולה.

"כבר מאוחר. באיור הבא אני אספר על ילד שחור שנעלם ברחוב צדדי מאוד חשוך", הוא חשב והתכוון לקום. "אבל איך אצייר חושך מוחלט?". סביבו כבר היה חושך כמעט מוחלט. הוא שוב חש את הזרם המוזר ההוא מתחיל בבטן, כמו בכל פעם שהיה לגמרי לבד. גל חום שמטפס לאט אל החזה ואז מתקשה ומתקרר שם כמו עמוד בטון. זה תמיד גרם לו להתקפד.

"זה לא נכון שהוא לא אכל כמו בן אדם, הוא פשוט היה בעיצומה של צמיחה." (צילום: ShutterStock)

לצליל המים הזורמים נלווה עתה רחש של פסיעות וצללית מעוכה טיפסה במעלה השביל. הוא הכיר את הדמות מרחוק, זה היה הגנן. הוא חלף על פניו מבלי להביט בו וסגר את הברז של המפל. המפל שתק ומהבריכה בקעו קרקורים של קרפדות. הגנן אף פעם לא אמר לו שלום אבל באותו הערב הוא עמד לידו, מעילו רכוס עד צוואר וכשמבטו פונה מטה אל הבריכה, הוא אמר לו: "הקרפדים שרים לקרפדות סרנאדות כדי לתקוע אותן".

נוימן נשאר לשבת על הדשא. "מי רוצה לתקוע קרפדה?", הוא שאל ותלש גבעולים ומעכם בין אצבעותיו. "שאלה טובה, אבל אל תכסח לי את הדשא, ילד", ענה לו הגנן בפנים רציניות וידו נחה על תרמיל הצד שלו.

הוא קם. הוא היה גבוה מהגנן, הז'אקט שלו הרחיב את כתפיו.

"אני לא ילד, אני בן שש עשרה וחצי". הוא פנה ללכת.

"הי בחורצ'יק... הקרפדים חושבים שהקרפדות יפות", קרא הגנן. "תכל'ס, יש להם עיניים גדולות, רגליים ארוכות והם יותר חלקות מנשים. הקרפדות חושבות שהקרפדים שרים יפה. אז הם נותנות להם לתקוע אותן... אחרי זה באים ראשנים והם אוכלים ת'זחלים של היתושים, אז למה לא?".

כל המים נעלמו מהפלג לתוך הבריכה.

"עכשיו רואים את הבטון החשוף, נחל אכזב", הוא אמר לגנן.

"רוצה לראות איך הוא שוב מתמלא?", שאל הגנן ובלי לחכות לתשובה, הוא הפנה את גבו לנוימן, פיסק את רגליו מעל לפלג החרב והשתין לתוכו ברעש. נוימן עמד והסתכל בגנן ובתעלת הבטון שנרטבה שוב וצחק. הגנן לא צחק, הוא רק השתין המון. כשגמר להשתין הוא השאיר את הברז שלו בחוץ. "בוא, תעזור להשקות את הנחל", אמר הגנן והם החליפו תפקידים, נוימן השתין לתוך הפלג כשנעליו על גדות הכורכר, נזהר מהבוץ שלצדם וצחק בקול. הגנן עמד לצדו: "הקרפדות חיים ממני כבר חמש שנים, כל הגן הזה, גם הנופר, ראית איזה יופי הוא פורח?"

"אני לא אשנה את האף לעולם, אני כן אשנה את השם" (צילום: ShutterStock)

הגנן לא החזיר את הברז שלו למכנסיים. הוא ניער וטלטל אותו שוב ושוב ונוימן הפנה מבטו למגדלים. "חבל על כל טיפה", הוא אמר בטון כמעט חמור. "תעשה גם אתה, שלא יישאר במכנסיים כמו תינוק".

נוימן שוב הרגיש בטון בבטן, אבל הפעם גם התייבש לו הגרון. הוא חשב שהגנן מבוגר, מטומטם וגם קצת מכוער. הוא חשב שחשוך ומאוחר ושהעולם מתגלגל מהר מידי. לגנן הוא אמר: "שמע, נהיה מאוחר ואמא שלי, אתה לא מבין... היא פסיכית לגמרי". כשגבו לגנן הוא סגר את רוכסן מכנסיו, רכס את הז'קט שלו במהירות ופנה אל שביל היציאה.

"חכה רגע!", נשמע קולו של הגנן מתוך שיחי ההרדוף. " אתה יודע, אתה בחור יפה, גבוה, יש לך פרצוף עם אופי... איך זה שאתה תמיד לבד ואין לך חברים?".

זה לא נכון שהוא היה בחור, הוא היה בן ארבע עשרה וחצי, זה גם לא מדויק שהוא היה יפה אבל הוא נכנס לתוך חשכת השיחים. "לאן נעלם הגנן?" הוא הסתכל מלפניו, מאחוריו ומצדדיו. הוא שמע את רשרוש הענפים במורד הסבך וירד בעקבותיו לעבר הבריכה. "אל תפחד...", נשמעה לחישתו של הגנן באזנו. "תישאר איתי קצת, אחר כך אני ידליק ת'פנסים".

נוימן לא חשב אפילו על האיור הבא שלו, הוא רצה להיות יפה, בבוץ, בין השיחים. הוא עמד מול הגנן, ידיו תלויות ברפיון לצדי גופו. מכנסיו של הגנן היו מופשלות עד נעליו ומעילו נותר רכוס. תרמיל העבודה שלו נח לצד ירכו. הוא הניח את ידיו סביב מותניו של נוימן ומשך את מכנסיו מטה. חום ידיו המחוספסות התפזר בגופו של נוימן במהירות והוא הרגיש איך הגוש ההוא בבטן מתפורר פתאום, מסתעף וכבר זוחל החוצה אל העור. רק ענף גדול של הרדוף ורוד הפריד עתה בין גופו שלו לגופו של הגנן והוא הסית אותו הצידה, קרב מעט יותר אל הגנן, חייך אליו והושיט את זרועותיו למותניו. "איך קוראים לך?", נוימן שאל. "לי קוראים, בעצם כולם קוראים לי..."

"מה זה משנה?", קטע אותו הגנן וארובות עיניו החשוכות לא חייכו אליו. הוא לקח את ידו של נוימן והניח אותה על הזקפה שרתחה באוויר הקר. "משנה שההרדוף הרעיל הזה עוד שניה יהרוג את שנינו". והוא הוציא מזמרה קטנה מתרמיל הצד שלו וגזם את הענף החצוף.

"הידיים שלך קפואות," לחש הגנן ואחז בעורפו של נוימן מטה אותו מטה.

""אני לא ילד, אני בן שש עשרה וחצי." הוא פנה ללכת. " (צילום: ShutterStock)

כשהגנן גמר להשקות אותו הוא אמר לו שיצא ראשון, שאף אחד לא יראה אותם יוצאים ביחד. "יש זוגות שבאים לכאן בלילה. את הענף הזה תזרוק במכולה ליד היציאה. תשטוף ידיים בבית שלא יכנס הרעל שלו לפה".

נוימן יצא לבדו כשבידו הענף הפורח ולא הביט אחורה עד שהגיע אל היציאה, שם עצר לרגע וראה את הגנן הולך לצריף שלו ומיד נדלקו הפנסים.

"בטח שזה משנה איך שקוראים לאנשים", הוא חשב. "אבל זה לא תמיד אכפת". הוא מיהר הביתה וירד באותו השביל ובאותן המדרגות. "נופר...", אמר לעצמו בקול, "נופר. אין אף בן עם שם כזה בכל העולם". במהרו, שקעה רגלו בתוך משטח מלט טרי שחיפה על מדרגה חסרה והוא כמעט מעד. הוא עצר במקומו. בקצהו הזב משרף של הגזם הוא חרט על טביעת נעלו הטרייה : "נופר ניומן".

בברז שבחדר האשפה הוא שטף את הבוץ מברכיו. לאמא שלו הוא יאמר שהוא שיחק עם חברים חדשים, שהם נתנו לו שם חדש, שם יפה.

* אורי ינץ

קופירייטר בעברו. תלמיד כתיבה יוצרת בבית הספר מנשר לאמנות בתל אביב.

גולשים המעוניינים לפרסם סיפור ב"יריעת פתיחה" מוזמנים לשלוח טקסטים של עד 2,000 מילים, שלא פורסמו בעבר, לכתובת: yeriat@walla.com. הסיפורים יפורסמו בהתאם לשיקולי מערכת וואלה! תרבות

לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

התרעות פיקוד העורף

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully