ננה ואני לא יכולנו אף פעם לדבר. לא כי לא רצינו, חלילה. פשוט היא דיברה רק עירקית, ואני, זאטוט קטן בן שש, דיברתי רק עברית. אבל זה לא אומר שלא תקשרנו. לילדים ולקשישים יש את הדרכים המסתוריות שלהם לתקשר, בין אם מדובר בחוש שנולדנו איתו כילדים או בניסיון של חיים שלמים לקשישים. אני זוכר סופי שבוע למכביר שישנתי אצל ננה. היינו משחקים קלפים, דומינו, מטיילים ביחד, מכינים אוכל ביחד, רואים טלוויזיה ביחד, וכל זה - בלי להחליף מילה אחת, ומעולם לא הייתה לנו בעיה להבין אחד את השניה.
ננה אהבה אותי, ואני אותה. מעולם לא היה ספק בכך, ומה שלא יכלה להביע במילים, הביעה בחיבוקים, בנשיקות ובאוכל. הרבה אוכל. אוכל של סבתא מלא באהבה וחום וניחוחות של פעם. עד היום אני זוכר איך עמדתי לצידה בכל תחילת קיץ, כשהכינה ריבת משמשים זהובה-כתומה, איך היא חותכת את המשמשים, משרה בסוכר, מוסיפה קצת לימון ומבשלת. מדי פעם הייתה בוחשת ונותנת לי לטעום, ואני הייתי נעמד על קצות האצבעות וטועם בזהירות, שלא אקבל כוויה.
ומתמוגג.
והיום, כמעט 15 שנה מאז הפעם האחרונה שראיתי את ננה שלי, בכל פעם שאני מכין ריבת משמש, אני נזכר בה, באהבה שלה, אהבה זהובהכתומה, מתוקה, חמה, עשירה ומלטפת. אהבה בלי מילים.