אני נושם אויר צלול של עמק החולה, מביט בירקות הנעימה של הקיבוץ של סבא. השמיים כחולים מדי, סוף אוקטובר וכולנו מחכים לגשם שלא הגיע עדיין. אחרי כמה ניסיונות מתסכלים לצייר עננים, סבא שלח אותי החוצה מחדר הציור להתאוורר. כל שנותר לי, כדי להשלים את הציור, זה להפריח כמה ענני נוצה קלים בשמי העמק שציירתי, העמק שלי, יזרעאל. עירבבתי מעט כחול עם לבן הוספתי קמצוץ אפור ושלחתי את המכחול ביראת קודש אל הבד שסבא הכין בשבילי והדריך אותי לצייר עליו.
"חבוב, אלו ענני גשם, אתה צריך קלילות פה," כיסיתי את השמיים בכחול וניסיתי שוב. סובבתי את הבד אל סבא, הוא לא צריך לדבר כדי שאני אדע, הגבות מתרוממות והראש מוטה מעט הצידה, חשוב לו שיהיה לי טוב פה איתו, אבל הוא לא מוכן לעשות לי הנחות בציור, הבנתי. "הקו מתחיל עוד לפני שהוא מתחיל" הוא אומר, "אתה צריך להתבונן בבד, לחכות שהוא יופיע שם מעצמו ואז פשוט לצייר אותו".
קל להגיד כשיש מאחורייך ניסיון של שבעים שנה ואלפי ציורים. חזרתי פנימה לחדר הציור. אני משקיף על סבא שמתבונן ממושכות בציור הוא עובד עליו עכשיו. בד ענק, בצבע כחול עמוק, מהקצה התחתון נמתחות סדרת קופסאות צהבהבות לעבר מרכז התמונה. ברק כתום מלווה את הקופסאות במסען לעבר הריקנות הכחולה. אני צריך להשלים את הציור שלי, עננים, כולם מחכים לעננים שלי.
אני טובל את המכחול בלבן ומתבונן בשיערות השיבה של סבא. אני שולח את המכחול את הבד ומשתדל להעתיק את ראשו הסב אל שמי התכלת שלי, אני מסובב אליו את הבד שיבחן את התוצאה, הוא מחייך אלי, "יפה, בדיוק ככה, קליל".