פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חדשות החיבור: על סיום העונה של "מחוברים"

      המעורבות הרגשית שעוררה "מחוברים" לא דומה לשום דבר אחר בטלוויזיה. חבל רק שבאמצע היא הפכה לתוכנית רכילות וטוב ורע הפכו אצלה לשאלה של זמן מסך

      למעשה "מחוברים" נגמרה שלושה שבועות מאוחר מדי. בשיאה הסדרה הצליחה לטפס לפסגות מרגשות, אבל מתישהו היא סטתה מהמסלול. מהרגע שהצילומים הדביקו את ימי השידור, משהו באותנטיות נפגע. כבר לפני כן המחוברים היו מודעים מדי למצלמה, אבל ככל שהיא התקדמה זה רק החמיר. העובדה שהם הפכו לסלבריטאים לא בהכרח פגעה באיכות הדרמה, אבל כן גרמה לה לשאת אופי אחר.

      פרק הסיום ששודר אמש (חמישי) היה כבר ההמשך הטבעי ל"ערב טוב עם גיא פינס", שדיווח מוקדם יותר על הצילומים הגנוזים של הזוג הלוהט. מתיעוד צנוע של חמישה גברים עם מצלמות וידאו ביתיות, "מחוברים" הפכה לתוכנית רכילות. הדיון כבר לא נהיה על החיים של חמשת הגיבורים, אלא על דרך ההתמודדות שלהם עם החשיפה. לדעתי, זו היתה החלטה טקטית שגויה של היוצרים, דורון צברי ורם לנדס, שנתנה נופך אחר לאירועים, אבל באמת, מי אני שאבקר את קבלת ההחלטות של יוצרי הלהיט הטלוויזיוני הכובש הזה.

      החומר ממנו עשויות שיחות סלון

      בסופו של דבר, גם אם היום אני סולד כמעט מכל המעורבים, היה ממש כיף. היה כיף לרכל עליהם, לשפוט אותם, לנתח אותם. היו ערבים שלמים שחמשת הפסיכותים האלה היו הנושא העיקרי בשיחות הסלון. לכל אחד היתה דעה מוצקה, כל אחד הוסיף אבחנה קטנה לדיון, השיחות היו טעונות וסוערות. כל מסעודה הפכה לפסיכולוגית, כל רווק נהיה יועץ זוגיות, כל בורגני מתוסכל שלא מצליח לקיים אורח חיים נורמטיבי לא היסס לבקר ולנתח. חשנו בוז, ביקרנו בשיפוטיות, אבל התמסרנו בהנאה גדולה.

      אחרי 37 פרקים מתישים אני אפילו מחבב את ישי. כשאני משחזר כמה אנרגיות בוזבזו בוויכוחי סרק על אופיה של דפנה גרין (מקסימה!), זה אפילו מביך. אני חרד לגורלו של רן גולדן, אוהב אותו אהבת נפש ומאחל לו בהצלחה. יש בי דחף עמוק לנסוע לשדרות, לערוך שיחה נוקבת עם אמא של לואיס ולהקשיב למצוקותיה. עידית ממש נגעה ללבי, נפגעתי בשמה ואני רותח על רן כאילו הוא בגד באחותי. כשמשווים את המעורבות הרגשית הזאת לבהייה האפאטית שמאפיינת את הצפייה בשאר התוכניות, מבינים שהיה פה מוצר אחר, הדבר היחידי בטלוויזיה שמצליח לגעת. למעשה, כבר כמעט שכחתי שזאת רק תוכנית טלוויזיה.

      עזוב אותך ממוסר, תן חשיפה

      כל זה נאמר על אף שכבר מזמן הפסקתי להאמין להם. הכל נראה צבוע, מלוטש, מבוים וערוך במגמתיות, וההפקה והמשתתפים לא מכחישים את זה. יש טעימה מאוד סלקטיבית מהאמת. אין סיטואציה מעוותת יותר מאשר אדם שאוחז במצלמה, מותח את ידו למעלה ומתמסר לסצינה הטלוויזיונית על חשבון חייו ה"פרטיים". "דחפנו את הדמויות להתעמת עם הסביבה", הודה העורך עמי טיר, אבל מי אמר שהאידיאל הוא לחטט ולפשפש?

      "יש תחרות על זמן מסך", הודה שי גולדן, מה שאולי מסביר חלק מההתעללות הרגשית שלו בסובבים אותו. החשיפה הפכה לתירוץ האולטימטיבי, שבחסותה מותר הכל. בשם החשיפה מותר לחרחר ריבים, מותר לא להגיש יד תומכת לאשתך שזה עתה עברה תאונה, מותר לבגוד ולהשפיל את קרוביך. אין מוסר, אין טוב ורע, יש רק סצינות טלוויזיוניות פרובוקטיביות, משמע איכותיות.

      הקדושים המעונים שלנו

      במציאות שמהללת את ההתערטלות הפומבית, רן שריג הוא קדוש. הפרק האחרון חשף את האידיאל המעוות שאחריו הוא נסחף, את קודש הקודשים של "מחוברים". מבחינתו, מותר לעשות הכל על מזבח החשיפה. מבחינתו, כל עוד אדם אומר את האמת שלו בפני המצלמה, האמת הזו הופכת ללגיטימית, גם אם היא מרושעת, אגוצנטרית וילדותית. הוא מצפה שנסלח לו רק מכיוון שהוא לא מסתיר את חטאיו, אבל שוכח שאנחנו עדיין חיים בסדר הישן. בעולם שלנו לא כל אחד בוגד באשתו, ומתוך אלה שחוטאים במעשה - רק הנבזיים ביותר עושים זאת בטלוויזיה לעיני כולם, בספיקר של הפלאפון. כך "מחוברים" ושריג הפכו את הכנות למילה גסה.

      בסוף אנחנו מעריכים רק את אלה שהמצלמה נכפתה עליהם (עידית, רן ואריה גולדן), או את אלה שניתן לקבוע שהמצלמה לא ממש שינתה אותם (ישי ודפנה, ודודו בוסי). כל השאר היו קורבנות של תרבות חולנית, פלסטלינה בידיהם הציניות של לנדס וצברי. מאכזב לגלות שגם אנחנו נכללים בקלחת הזאת, מדאיג לגלות כמה הנאה זה הסב.