פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תגידו שטוב: על "שורות של אנשים" של כנסיית השכל

      נדיר למצוא להקה שאחרי 20 שנה מצליחה גם להשתנות וגם לשמור על הזהות שלה, אבל באלבומם החדש, "שורות של אנשים", מוכיחים כנסיית השכל שזה בדיוק מה שהם - נדירים

      כשמאזינים לאלבום טוב באמת, התחושה היא שהשירים שולחים אליך ידיים. זו לא תמיד התחושה האידיאלית, כי לידיים רצון משלהן ולכן יש אלבומים כאלו, סטייל "Rock Bottom" של רוברט וואייט, שאתה לא באמת רוצה לחזור ולהאזין להם, כי האמת שבהם כל כך מדויקת, שלא בטוח שאפשר להכיל אותה בכלל. "שורות של אנשים", האלבום החדש של כנסיית השכל, הוא אלבום טוב באמת מסוג אחר: כזה שאפשר להאזין לו שוב ושוב כי, מצד אחד, הוא מופק באופן מרהיב ומרתק שמשלב קליטות ואתגר, ומצד שני, הוא מלא כבוד לאותו טריק מוזיקלי ישן – שירים טובים, כאלו עם מילים יפות ודמויות מעניינות שמשתקפות מהם. לפעמים, אתה רואה בדמויות האלו את עצמך, לפעמים אלו דמויות שהיית רוצה לשתות איתם בירה ולפעמים אתה גם רוצה להרביץ להם. בשום שלב, אתה לא יכול להסיר מהם את האוזניים.

      עוד יותר משמח שמאחורי "שורות של אנשים" עומדת להקה ותיקה כמו כנסיית השכל שעדיין מצליחה להשתנות. זה קורה שש שנים אחרי אלבום האולפן האחרון שלה שהכיל שירים חדשים ושלוש שנים אחרי המסע המוצלח של "אוטוביוגרפיה", אלבום האוסף שהחזיר את הלהקה לטופ של התודעה הציבורית, עד ההופעות הגדולות בקיסריה ובאמפיפארק רעננה. ב"שורות של אנשים", כנסיית השכל נלחמו בשד שקרא להם לעשות עוד מאותו דבר והפכו את הסאונד שאליו התרגל הקהל לתמהיל מרתק של רוקנרול, סינת-פופ ואפילו אינדסטריאל עשוי מצמר גפן, שממקם אותם בין הקיור שתמיד העריצו לדפש מוד ולניין אינץ' ניילז. השינוי מגיע בעיקר מכיוונו של יורם חזן, סולן רוב השירים, שהפך עם השנים מפרפורמר עצור לזמר של ממש, שינוי דרמטי שמגיע גם אל בין קירות האולפן. שיר כמו "זיכרונות", משירי הפרידה היפים של השנים האחרונות ("נפרדנו בגלל השמש, הכרנו בגלל החושך, ידענו אהבה, באה השמש ושרפה אותה"), מדגים איך להקה שחושבת קדימה יכולה להתגבר על הדימוי של עצמה כדי להישאר חיה ורלוונטית.

      עטיפת האלבום "שורות של אנשים" של כנסיית השכל (סריקה , מיכל רובנר)
      תמהיל מרתק של רוקנרול, סינת-פופ ואפילו אינדסטריאל עשוי מצמר גפן. עטיפת האלבום (סריקה)

      בכלל, ישנה נטייה לציין את כנסיית השכל כלהקה שחוזרת אל עצמה ומשתמשת באותו הטריק לאורך כל שנות קיומה. גם אם עד עתה מדובר בסוג של קשקוש משעשע, שכן "דברים בלחש" לא דומה בכלל ל"קח שירים" שלא היה דומה ל"רוץ ילד", האלבום החדש מחסל את התזה הזו באופן סופי: כנסיית השכל אולי שומרת בו על הזהות שלה – תכונה מבורכת – אך היא מעולם לא נשמעה קרה ומנוכרת כמו ב"האויב נמצא בפנים" וגם לא בוערת כמו ב"הדליקו את הפנסים" הנפלא שכתב שמעון אדף ("כי הלילה שחור ואטום ממה שאפשר לתאר בשירים"). שיר אחרון זה, כמו "אוטוביוגרפיה" (באלבום "קח שירים") ו"מדליק את הטלוויזיה" (באלבום "ידיים למעלה"), הוא בגדר המניפסט הנוכחי של הלהקה וקריאת הכיוון שמגדירה את מצבה בזמן הזה.

      הסאונד שיצרו דניאל זייבלט (מתופף הלהקה), ירון כהן ומשה בעבור, מפיקי האלבום החדש, אפשר ליוצרים המרכזיים בכנסיית השכל, יורם חזן ורן אלמליח, להסתכל מחדש על השירים שכתבו מזווית אליה לעולם לא היו מגיעים בעצמם. בנוסף, התזמורים של עמי רייס, האיש שבעצם תפר מוזיקלית את ההצלחה של "אוטוביוגרפיה", משלימים עוד אלבום בו כנסיית השכל שוב הוכיחה כי היא אחת הלהקות היחידות בישראל שיודעות להקליט את עצמן באופן נקי ומדויק .

      כנסיית השכל - זיכרונות (יח"צ)
      הידיים שהם שולחים יודעות גם לחבק. כנסיית השכל (צילום: יח"צ)

      בגלל כל אלו ובגלל שירים כמו "על מה את חולמת" העצוב והיפה ו"כלבי הגשם", שמזכיר עבודות קלאסיות יותר של הלהקה, "שורות של אנשים" הוא סגירת המעגל הראויה ביותר לציון 20 שנות קיומה. הוא כזה, כי נדיר למצוא להקה שמוכנה לבדוק את עצמה אחרי כל כך הרבה זמן ודווקא אחרי הצלחה מסחרית. הוא כזה כי בעידן שפע המידע, נדיר למצוא אלבומים, בוודאי ישראליים, שגם השלם וגם חלקיו חזקים ואפקטיביים באותה המידה. "שורות של אנשים" הוא אלבום מצוין בדיוק בגלל שהידיים שהוא שולח יודעות גם לחבק.

      כנסיית השכל, "שורות של אנשים" (הוצאה עצמית)