ספק אם מוטי קירשנבאום תמך בהחלטה של ערוץ 10 לשדר אמש (שבת) את סרטו "מסע לאנטרקטיקה" על חשבון שידור העצרת לזכר יצחק רבין. קירשנבאום, שהוא ללא ספק אדם פוליטי בעל מודעות חברתית, ודאי הובך לראות את עצמו על המסך בעודו נהנה ומבלה בחברת פינגווינים, כשנקודת המוצא של ערוץ 10 היא שמעלליו אטרקטיביים יותר מבחינה טלוויזיונית מאשר עצרת לזכרו של ראש הממשלה המנוח. האכזבה מקירשנבאום, אם כך, היתה בלתי נמנעת: על לא עוול בכפו הוא סימל את סדר העדיפויות המעוות של קברניטי הערוצים המסחריים, וכך אותו "מסע לאנטרקטיקה" קיבל אופי ממוסחר וציני במיוחד.
אבל גם אם מתעלמים מנקודת הפתיחה הבעייתית של הסרט, שנובעת ממועד השידור שלו, מסעו של קירשנבאום לא עמד בציפיות. מאחר שסרטי הטבע שלו מעולם לא יוכלו לעמוד בקריטריונים המקצועיים של נשיונל ג'אוגרפיק או דיסקברי צ'אנל, קירשנבאום נוהג לתבל את מסעותיו בתוספות האופייניות לו: אבחנות מקוריות, הסברים היסטוריים, סיפורים אנושיים, ובעיקר תשוקה גדולה ואהבת המקצוע. אין לו את המשאבים של ה-BBC שמאפשרים מעקב יסודי אחרי כל עכביש בג'ונגל, אין לו את הציוד הטכנולוגי שמאפשר הצצה מושלמת לכל גומחה בסהרה. כל מה שיש לו זה תקציב למסע תיירים סטנדרטי בקוטב, שתי מצלמות פשוטות ואת מוחו הקודח. בדרך כלל זה מספיק, הפעם קצת פחות.
עוד בוואלה!
בסרטי טבע כל מילה מיותרת. כשהאטרקציה האמיתית היא הצילומים עצמם, נדרשת רק קריינות מינימלית. אין צורך להאניש את האירועים או לפרש אותם, צריך פשוט להציג אותם. תפארתו של הטבע מדברת בעד עצמה, ולעתים לא רק שהמילים אינן מועילות, הן אף פוגמות בחוויה ומצעצעות אותה. מאחר שקירשנבאום לא יכול להסתפק בצילומיו הבסיסיים, הוא נאלץ להוסיף להם פרשנויות. קולו נכפה עלינו בוויס-אובר מעיק ומתיש, שגרם לא רק להסתער על מקשי הווליום בשלט אלא גם עורר דחף כמעט בלתי נשלט לתפוס תנומה עמוקה.
כל קריינות יכולה להתיש, אך כשמדובר בנעימת הקול הייחודית של קירשנבאום זו שהיתה בעבר מקור ללא מעט פרודיות הרי שהיא מייגעת שבעתיים. זו לא תופעה חדשה, כך זה היה מימים ימימה: הטקסטים רהוטים ומדויקים, אך אופי קריאתם משדר חוסר חשק. על אף שברור שקירשנבאום עצמו ערך ושכתב כל משפט, הדיקציה המונוטונית וההטעמה המבולבלת רומזות שהקריין מתקשה לקלוט את המבנה התחבירי של דבריו. כמובן שזהו חלק מקסמו של קירשנבאום, שמודע היטב למגבלותיו ומסרב להילחם בהן, אך הייחודיות הזאת נסבלת בכתבה של חמש דקות, לא במסע של שעה.
לזכותו של קירשנבאום ייאמר שהוא מצליח להעביר את ההנאה הגדולה שהוא שואב ממסעותיו, וגם ב"מסע לאנטרקטיקה" לא חסרות הברקות משובבות נפש. רק קירשנבאום יכול להגדיר את אופן ההליכה של פינגווין כאילו הוא "רב מלצרים רומני, שעושה טובה שמגיע לשולחן שלך" או להשוות את היציבה שלו לכדורגלן אריק בנאדו. רק קירשנבאום יכול ללגלג על ההתחממות הגלובאלית ("אל גור וחבריו סתם מבלבלים את הביצים") ולטעון שהפינגווין למעשה תומך בתופעה ונהנה מקרני השמש.
אמש שודר "איים בזרם", החלק הראשון של הסרט (מתוך שניים), שתיאר לא רק את חיי הטבע באיי פוקלנד אלא גם את המבנה האנושי של אלו שמתגוררים באי. אם בכרי הגידול של האלבטרוסים והפינגווינים נתקלנו עשרות פעמים בעברנו, ותיעודם במצלמה קטנה וחובבנית אינו מחדש מאום, הרי שהפוליטיקה הפנימית של אי קטן ונידח, כפי שהיא מוצגת על ידי חבר מועצה שהוא גם הנהג, היא סרט טבע בפני עצמו, שמאפשר לקירשנבאום לפרוח. אלו הרגעים בהם כישוריו של קירשנבאום מתגלים במלוא אונם, בהם שוב מתברר שהוא מצטיין בחקר אנושי הרבה יותר מאשר בחקר הטבע. מפתיע שלמרות הניסיון שלו, איש הטלוויזיה הוותיק לא השכיל הפעם לנצל את יתרונותיו הברורים.