בלקן ביט בוקס: על הטרנד הבולגרי במוזיקה המסתלסלת

סימנים ראשונים לתופעה הזאת אפשר היה לקלוט כבר לפני חמש שנים. זמרי סלסולים ישראלים שהופיעו בבתי קזינו בבולגריה ורומניה מול קהל ישראלי נחשפו למוזיקה המקומית וגילו אוצר: ערוצי המוזיקה במדינות הבלקן היו עמוסים בשירים שיכולים בקלות להפוך ללהיטים בישראל. והיום, כמה שנים אחרי, כבר אי אפשר שלא להרגיש את זה בשטח. הטפטוף הראשוני של שירים בולגריים ורומניים כבר כאן. דודו אהרון נתן את הסימן הראשון לחגיגה הגדולה עם "כסף ואלכוהול" ו"תגידו לה". הלחן של שניהם הוא בולגרי במקור והם הפכו ללהיטים גדולים בארץ כש"תגידו לה" זכה בתואר שיר השנה של "רשת ג'" וערוץ 24. זה היה היורה, תיכף יגיע המבול.

באלבום החדש של מושיק עפיה, למשל, יש שני שירים עם לחן בולגרי: "אני שלך" ו"יש לך אותי". הסינגל של רגב הוד, "רק אלוהים יודע", ואלו של הזמרים הצעירים לירן אביב ("שוב את שלי"), מורן כרמל ("לא מפספסת") ופאר טסי ("מותק") – כולם עם לחנים מהמדינה שעד היום השפעתה העיקרית על התרבות הישראלית היתה מכבי יפו. וזה רק הולך ומתפשט. אחרי עשרות שנים שבהן נלקחו לחנים מיוון, טורקיה ומדינות ערב, עכשיו מגיע תורן של ארצות הבלקן להפוך לספקיות הלחנים לתעשיית המוזיקה המסתלסלת בישראל.

מבחינה מוזיקלית זה לא מפתיע. יש קשר ברור בין הצלילים הבלקניים לאלו המזרח תיכוניים. שניהם מגיעים מאותה שכונה. כלי הנגינה, הסלסולים, המקצבים והאווירה מאוד מזכירים את אלו של טורקיה ויוון. כך גם היחס כלפי המוזיקה הזאת ברומניה ובולגריה. את אותו זלזול שסופגת המוזיקה המסתלסלת בישראל, חוטפים הסלסולים הבלקניים.

בעוד ההגדרה המקצועית יותר של הז'אנר הזה היא פולק-רוק, היא מכונה בגסות "מלונת כלבים". ובטוח שזה לא מתוך כבוד. לעומת הכינוי כזה, התעשייה המסתלסלת בארץ יכולה אפילו לברך על ההגדרה הרווחת שלה כמוזיקה מזרחית. מה גם שעד כמה מדובר בטרנד החדש ההגדרה הזו דווקא מדויקת. זאת באמת מוזיקה מזרחית. מזרח אירופית.

אלא שהיוצרים הישראלים לא חפים מאשמה. השימוש בלחנים הבולגרים נעשה באותו האופן שבו מנוצלות המנגינות מיוון וטורקיה. כלומר, עם קרדיט סתמי, נטול שם. על עטיפות האלבומים והסינגלים פשוט כתוב: לחן - בולגרי. בלי שמות היוצרים או היוצרות. במהלך הזה, לא רק שאין כבוד כלפי המלחינים המקוריים אלא נודף גם ריח רע של חשש לגניבת זכויות יוצרים או סתם שימוש ללא אישור וידיעת היוצר. ולגנוב מרומניה, זה כבר באמת משהו שכנראה רק ישראלים מסוגלים לעשות.

יחד עם זאת, בעניין הקרדיט יש בעיה יותר גדולה. מכיוון שיש דמיון כל כך גדול בין הצלילים שבאים מהמדינות האלה, קשה באמת לדעת את מוצאן המקורי. כך, למשל, ל"תגידו לה" יש גרסה גם בבולגרית, רומנית, יוונית, טורקית וארמנית. אותו הדבר לגבי "כסף ואלכוהול". אפילו ל"ערב טוב" של ליאור נרקיס ו"אני שלך" של משה פרץ, שחתומים בעצמם על הלחנים של השירים האלה, יש גרסאות ברומנית ובולגרית שדומות באופן מחשיד. במקרה של משה פרץ, זה ממש אחד לאחד. בסביבתו של הזמר כבר נבדקה האפשרות להליך משפטי שיוכיח שפרץ הוא היוצר המקורי. בקיצור, ישראל היא רק שותפה בחגיגה שהיא דו כיוונית. לא חסרים מקרים שבהם לחנים ישראלים לגמרי זכו לביצועים בבולגרית. בין היתר, ניתן למנות את "לכל אחד יש" של שלומי שבת וליאור נרקיס ואת "חולה על כדורגל" של אייל גולן. לכן, יתכן שבמקרה הזה ישראל יוצאת זכאית מתוקף הכלל "הגונב מגנב – פטור".

בעתיד, כך נראה, הגל הבולגרי הזה רק ילך ויתגבר. הדמיון בין ההתנהלות עם המוזיקה היוונית למה שקורה עכשיו עם הבלקנית לא מותיר מקום לספק. זמרים ומפיקים חוזרים מרומניה ובולגריה עמוסים בדיסקים. הם חופרים ביוטיוב ובאתרי מוזיקה בלקנית בולטים, בהם BALKANIKA.TV, במטרה למצוא את הלהיט הבא. זה קל, זמין והצלחתו המוכחת ממזערת את הסיכונים בארץ. הכאב האמיתי יהיה אם זה יבוא על חשבון טרנד אחר, מבורך, של זמרים שכותבים ומלחינים לעצמם את השירים.

* תודה לערן לבני שסייע בהכנת הכתבה