אדם יוצא מביתו בכל יום, עוקף את פחי הזבל הגולשים על גדותיהם וזורק חצי שקל להומלסית הקשישה או מעמיד פנים שלא ראה אותה. אדם נכנס למכונית, עולה על הכבישים המסוכנים, מפקיר את עצמו לזעם הנהגים ולתשתיות המתפוררות. אדם לוקח את הילדים שלו לבית הספר, למקום בו המורה מרוויחה מעט מדי, הכיתות גדולות מדי והחומר שנלמד בהן לא יצליח להכין את ילדיו לחיים. השעה עוד לא שבע וחצי בבוקר, ואותו כל-אדם כבר נחשף לזוהמה, לשחיתות, לחוסר צדק, לעוני, לאלימות ולבינוניות מחשבתית.
"המדריך למהפכה", סרטם של דורון צברי ואורי ענבר שעלה בסוף השבוע לאקרנים, הוא בעצם סרט על שני אנשים, כמו כל אחד מאיתנו, שהחליטו לעשות מעשה. יום אחד, ממש ככל שאר הימים, התבקש צברי לשלם את אגרת הטלוויזיה. אלא שלא כמו שאר הימים, הוא החליט לחתוך הפעם דרך האוטומט שמביא אותנו לשלם חשבונות שנוחתים בפתח ביתנו וביקש להבין על מה הוא משלם, מי משלשל את הכסף לכיסו ומה נעשה עם הכסף הזה.
החיפוש אחר התשובות לשאלות אלו מוביל אותו למסע מצחיק, הזוי, מטריד וקפקאי. צברי מחבר אליו למסע אנשים טובים באמצע הדרך את אורי ענבר, חברו מהלימודים, את עורך הדין מיכאל ספרד, חברו לקפה, את אמו המצחיקה והישירה, ואת חבר הכנסת איתן כבל (העבודה). וכל אלו מתאחדים בצורה כזו או אחרת כדי לשחרר את רשות השידור והערוץ הראשון שלו אנחנו משלמים אגרה מציפורני הממשלה.
אל תפספס
דוקו אקטיביזם הוא כבר ז'אנר מכובד בפני עצמו, שמפלרטט עם ז'אנרים אחרים ועם אמצעי ביטוי יצירתיים. אלא שצברי וענבר בחרו לערבב בסרטם את הדוקומנטרי ה"טהור" (כאילו שיש דבר כזה) עם קולנוע עלילתי. לצד הקטעים התיעודיים (במובן המחמיר של המילה), חלקים מ"המדריך למהפכה" מתוסרטים וחלקים אחרים ממש בדיוניים, אם כי נשענים על יסודות אוטוביוגרפיים. ובכל זאת, למרות העירוב כביכול של מין בשאינו מינו, התחושה היא שהכל מתגבש לכדי תוצר עצמאי אחיד שלא רק מצליח לעמוד על רגליו אלא גם ממש לרוץ.
"המדריך למהפכה" לא פונה רק למי שמגדירים עצמם אקטיביסטים, או פוליטיים, ואפילו לא לברנז'ת הקולנוע והטלוויזיה למרות שאלו כמו אלו ימצאו בסרט נקודות הזדהות ורגעים מלהיבים ומרגשים במיוחד. המהלך האינטליגנטי שעורכים צברי את ענבר הוא בפנייה ללב העניין שמאחד את נהג המונית עם עורך הדין עם הגננת עם הח"כ כל אלו רוצים להיטיב את החיים שלהם, לכל אלו נמאס להרגיש חסרי אונים, קטנים ולא חשובים.
אלא כמו שכל מי שמשלם אגרה ודאי שם לב, המהפכה שבה עוסק הסרט לא סיימה את המהלך שלה. לכאורה דיסוננס, ואפילו כזה שחשוב לשים לב אליו, ולו כדי לא לשקוע בשאננות. העבודה המלוכלכת שצברי את ענבר התחילו עבורנו לא נגמרה ויכול מאוד להיות ש"המדריך למהפכה" יעניק להם בדיוק את הרוח הגבית שלה הם זקוקים כדי לסיימה. יחד עם זאת, חשוב לזכור שסרט אינו תרגיל טריגונומטריה והוא לא צריך שבסופו יופיע "מ.ש.ל." כדי לעשות את העבודה.
כי ,בעצם, העיקרון המהפכני הוא היסוד החשוב ב"המדריך למהפכה" ולא המהפכה המסוימת שניסו צברי וענבר לחולל עובדה ששם הסרט מרמז עליה ומכוון אליה. לא חשוב אם מדובר בהגנה על שוכרי דירות, גירוש ילדי העובדים הזרים או מאבק על תנאי העסקה הוגנים מהפכה היא מהפכה היא מהפכה ויש לה קווי יסוד די זהים. בתקופה שבה המדינה, אם לא העולם כולו, נגזלים בידי בוני מגדלים, גוזרי קופונים, פאנאטים ובעלי כיסים עמוקים, יכול האדם הממוצע לצאת מ"המדריך למהפכה" ולהרגיש שיש ביכולתו לעשות משהו כדי שלא להישאר "האזרח הקטן", זה שלכוד בכפותיהם של האזרחים הגדולים.
אך מלבד היותו של "המדריך למהפכה" דוקו-השראה, הוא גם סרט מבדר ועשוי היטב, וזה לא פחות חשוב. יש בו מתח, דרמה, מגע אישי, משברים ותחושת קתרזיס. כשהמדיום הוא הדרך זו הדרך הנכונה, והאינטליגנטית ביותר לחולל שינוי.
אמנם תפקידו של מבקר קולנוע אינו לומר "לכו לסרט", אבל "המדריך למהפכה" הוא לא בדיוק סרט. הוא יותר כמו מסמך שיש להגיש ביד לכל איש או אישה צעירים, כצידה לדרך. רק כדי שיראו שאפשר ורצוי. לפיכך, אין כל טעם לפגם בלומר לכו ל"המדריך למהפכה". בלי קידום מכירות, בלי תוכן שיווקי, בלי עסקאות מלוכלכות מאחורי גבכם. פשוט לכו.