בריאן כוכב תחתון: על האלבום החדש של בריאן פרי

עברו שמונה שנים מאז הוציא בריאן פרי אלבום של חומרים חדשים. האלבום האחרון שלו, ”Dylanesque”, הוקדש כולו לשירי בוב דילן. ועתה פרי בן ה-65 חוזר עם אלבום חדש, "אולימפיה" שמו - יש להניח שעל שם הציור המפורסם של מאנה, אחרי הכל יש בו בחורה עירומה.

עברו הרבה שנים, הכוונות ברורות, והציפיות גבוהות. מושגים מיתיים ומלאי מסתורין כמו "אולימפיה" ו"אלפאוויל" (אחד משירי האלבום) מתכתבים עם “Avalon” – האלבום האחרון של רוקסי מיוזיק מ-82'. השירים מתרחשים בחצות או עם עלות השחר. הכל מסביב עדיין מנצנץ באורות של חיי הלילה דקדנטיים, אלא שבריאן פרי נשמע קצת מותש.

לחלקים מ"אולימפיה" מרכז סביבו בריאן פרי את מרבית ההרכב המקורי של רוקסי מיוזיק, כולל בריאן אינו. גם הגיטריסט פיל מנזנרה והנשפן אנדי מקקיי כאן. זו הפעם הראשונה שארבעתם מנגנים יחד מאז “For Your Pleasure” של רוקסי מיוזיק מ-73', אבל מעבר להיותה פיסת טריוויה, העובדה הזאת לא מעידה דבר על האלבום. אם כבר, הוא מתכתב עם החומרים המאוחרים של רוקסי מיוזיק (הרבה אחרי שבריאן אינו עזב) ועם שנות הסולו של פרי, ולא עם ימי הארט-רוק הקלאסיים של רוקסי מיוזיק.

חבריו הוותיקים של פרי לרוקסי מיוזיק אינם הנגנים האורחים היחידים באלבום החדש שלו. ”You Can Dance”, הפותח את האלבום, הוא מעין גירסה מחודשת של טראק של די.ג'יי הל הגרמני, לו תרם פרי את קולו בתחילת השנה. בגרסה של פרי מנגנים לא פחות מאשר שני באסיסטים כוכבים: פלי מהרד הוט צ'ילי פפרז ומאני מהסטון רוזס/פריימל סקרים. אבל אי אפשר לזהות את נגינתם. זה נכון לגבי שניהם, וזה נכון לגבי כל יתר האורחים החשובים שיצוצו לאורך האלבום (בינהם נייל רודג'רס, איש להקת הדיסקו שיק ואחד המפיקים החשובים בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית). האורחים היחידים שהשאירו חותם אישי הם הסיזר סיסטרס, שכתבו ביחד עם פרי את ההמנון הקאמפי “Heartache by Numbers”.

בגדול, אף נגן לא בולט כאן או באמת תורם משהו אישי. כולם הופכים לחלק מהטקסטורה האפלולית של האלבום ששואבת את כוחה מהמיתוס של בריאן פרי. ובמקרה של ”You Can Dance” או “Shameless” – קטע דאנס בהפקת גרוב ארמדה – מה שלא עושים השירים עצמם, עושות הכוסיות בקליפ. הקריצה ל"Don't Stop the Dance" ושאר להיטי האייטיז של פרי, נמצאת בכל תנודת מותניים או שרבוב שפתיים של הדוגמניות בקליפ.

לא רק המוזיקה והקליפים של "אולימפיה" מתכתבים עם ההיסטוריה של פרי אלא גם העטיפה. עטיפת האלבום החדש היא פראפרזה של עטיפת אלבום הבכורה של רוקסי מיוזיק – ובמידה רבה של כל עטיפה שלהם לאחר מכן – אך בטוויסט אייטיזי מובהק. על עטיפת האלבום החדש מתנוססת קייט מוס בליפסטיק אדום בוהק ופתייני ועיני חדר שינה. היא שרועה על מיטה כשענק יהלומים מנקר עיניים לצווארה. העטיפה מחיה את אסתטיקת חוג הסילון הסליזית, כשסקס וכסף גדול התערבבו זה בזה במישמש יוקרתי וחולני שהתאים בול לתפיסת העולם האייטיזית. אנחנו אולי כבר לא חיים היום במציאות של "שושלת", אבל נראה שבריאן פרי עדיין שם. והאלבום החדש נשמע כמו פסקול ראוי להוללות הג'קוזי של הימים ההם.

מאז ומעולם היתה לשירים של בריאן פרי איכות חמקמקה. ההפקה של רבים משיריו גורמת לכך שהם נחווים כמו שיחה בבר אפל באישון ליל, כשהחושים כבר מעורפלים על ידי כמה כוסיות והראייה מטושטשת כתוצאה מהתאורה המעומעמת. זה חלק מהחן של פרי, אבל כשמבעד לערפול החושים הזה לא צומח שיר ראוי, נשארים עם האנג-אובר מיותר. וזו בדיוק התחושה שעולה מחלק גדול משירי האלבום החדש, בינהם "אלפאוויל", עליו עבד פרי עם בריאן אינו ודייב סטיוארט מהיוריתמיקס, ו”Me Oh My”, בו מייללת הגיטרה של דיויד גילמור מפינק פלויד, ובריאן אינו מנגן בסינתיסייזר. פה ושם יש כמה שירים יפים, אך חלקים גדולים מדי מהאלבום הולכים לאיבוד במסך עשן. אווירת הדקדנס אפקטיבית כתמיד, ההפקה נשמעת מיליון דולר, אבל הריגוש שטחי והתוכן דל.

העובדה המצערת הזאת בולטת במיוחד בנקודת השפל של האלבום: הקאבר ל“Song to the Siren” של טים באקלי. למרות שבשיר מנגנים שלושה גיטריסטים בעלי שם עולמי – דיויד גילמור, פיל מנזנרה וג'וני גרינווד מרדיוהד – התחושה היא כאילו פרי מבצע את השיר מתוך שינה. הביצוע שלו מן הסתם לא עושה חסד עם המקור ולא מגיע לקרסוליים של הגרסה הדפיניטיבית עבור כל מי שגדל באייטיז: זו הנפלאה של This Mortal Coil (פרויקט של הלייבל 4AD), בביצועם של הקוקטו טווינז.

לבריאן פרי עדיין יש את הסטייל, השיק והאסתטיקה. הוא רק צריך שירים קצת יותר טובים, ואולי לשתות אספרסו חזק שיעיר אותו לפני שהוא נכנס לאולפן.