"אני פה רק בשביל האגו": ראיון עם צ'סטר בנינגטון מלינקין פארק

"אני רק נראה צעיר", אומר צ'סטר בנינגטון, סולן להקת לינקין פארק בשיחת טלפון עם וואלה! תרבות לקראת הופעתם בישראל. "אבל אתה צריך להבין – אני מרגיש כאילו עברתי ארבעה גלגולים כבר". אפשר להבין את בנינגטון: הוא רוק-סטאר עם בייבי פייס שמנהיג להקה שלא מעט ממעריציה הם בני נוער.

עד היום, בגיל 34, בנינגטון התפלש במשך שנים בבוץ של החיים: ילדות להורים גרושים, הצלחה מהירה ומסחררת, התמכרויות לקוקאין וחומרים ממריצים, הפיכה לאבא, גירושים, בעיות בריאות, נישואים שניים, טורים מתישים כולל פציעות מהופעות, שוב הצלחה. רוב האנשים מנסים להשיג עבודה קבועה עד גיל 34. צ'סטר בנינגטון רק ניסה להישאר בחיים.

"הפסקתי לשתות ולעשן, גם סיגריות וגם סיגריות 'אחרות', ומאז חיי טובים בהרבה", הוא מספר בגילוי לב. "אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי – טוב, אולי על חלק מהדברים. אבל ידעתי ליהנות ולחיות טוב, למרות שהחיים שלי הפכו אפלים ועצובים. בשנים הקשות של ההתמכרות הגעתי למקום לא טוב כאמן, ואמנות זה כל מה שיש לי. הסמים לא עזרו לי לכתוב, למעשה, הם גרמו לי לעשות הרבה פחות. אני במקום טוב בהרבה ואני מטפל בעצמי. החיים שלי השתפרו מאוד בזכות זה".

תריצו את הקלטת אחורה לשנת 1996. באותם ימים, ימי פוסט מותו של קורט קוביין, מיליוני בני נוער בארה"ב מחפשים אלילים חדשים להאמין בהם במקום אלו שהכזיבו. במקביל, מיליוני נערים מאמינים שהם יוכלו לעשות את זה וביניהם בנינגטון, שפוגש במקרה את מייק שינודה ובראד דלסון, שני חברים מאותו התיכון שמנסים ללא הצלחה למצוא חברת תקליטים ללהקה שהקימו, Xero.

הסטייל הייחודי של בנינגטון, שקולו יכול בקלות לנוע בין אר אנ' בי חלקלק להיפ הופ ומשם למטאל מרשים אותם והוא מחליף את הסולן הקודם של הלהקה, אדם שממילא איש אינו יודע מיהו כיום. "אף אחד לא רצה פאקינג להחתים אותנו", משחזר בנינגטון. "הצלחנו מדי פעם לארגן פגישות עם אנשים בחברת תקליטים, משמיעים את זה לאנשים בחליפות והיית רואה את הבכיר שבהם מסתכל על זה שארגן את הפגישה במבט שאומר 'צריך לפטר אותך על שגרמת לזה לקרות'".

בסוף, ג'ף בלו מהלייבל Zomba Records, שהתעניינה בלהקה, עבר לוורנר בראדרס וגרם לחברת הענק לעשות מה שסירבה לו שלוש פעמים לפני כן – לחתום חוזה הקלטות עם לינקין פארק. כש-"Hybrid Theory", אלבום הבכורה של הלהקה, נמכר בכמעט 5 מיליון עותקים בארה"ב בלבד בשנה הראשונה לצאתו (האלבום הנמכר ביותר ב-2001) והשיר "Crawlin" מתוכו הביא ללהקה גראמי, הוא הבין שהוא הימר נכון.

מכאן, לינקין פארק הפכה למפלצת של הופעות ענק ולאחת מחלוצות ז'אנר הנו-מטאל, שמשלב אלמנטים של היפ הופ ורוק כבד. העניין סביב הלהקה הלך וגדל בעקבות הבכורה והאלבום השני שבא שלוש שנים לאחר מכן, "Meteora". במקביל, החבורה נטחנה בסיבובי הופעות אימתניים, תוך כדי שחבריה בני ה-20 פלוס מנסים להתרגל לזה שכמה מיליוני אנשים בעולם לוקחים אותם ברצינות.

התובנה הזו היא גם מה שכמעט פירק אותם. "בתחילת הקריירה שלנו, אחרי שהצלחנו להפתיע את כולם עם האלבום הראשון, כולם רצו שנחזור על ההצלחה שלו", מספר בנינגטון. "באופן אירוני, אנשים שכמעט ולא רצו שנוציא אלבום, פתאום ביקשו עוד מאותו דבר, כי זה הצליח להביא משהו חדש שלא נשמע לפני כן וזו הברכה והקללה של האלבום הזה. בשלב הזה החלטנו להיות הלהקה שאנחנו רוצים להיות ולא הלהקה שרוצים שאנחנו נהיה וזו היתה החלטה קשה, אבל מאז שהחלטנו ללכת בנתיב הזה – הדלתות נפתחו ואנחנו לא היינו נעולים יותר בחדר. הציפור שוחררה מהכלוב".

"הטורים הראשונים שלנו היו עינוי צרוף. היינו צריכים לקחת החלטה שאנחנו לא ממשיכים ככה יותר, כי פשוט לא תהיה להקה בקצב הזה. היום זה אחרת – יש לנו את הפריבילגיה להביא את המשפחות שלנו איתנו וככה אנחנו פשוט לא מבודדים מיתר העולם. אני לא רוצה להיכנס לסלידה שלי מסיבובי הופעות יותר מדי, כי צריך להבין שאני מאוד אוהב להיות על במה – אלה יתר 22 השעות ביממה שאני מתעב".

"כן, אבל זה ניתוק מלא מהעולם האמיתי, כלומר העולם האמיתי שהוא לא העולם שלך. אני חייתי את ההופעות ואת העבודה סביבן, אבל בעולם האמיתי אנשים הלכו לעבודה וחזרו ממנה הביתה לאנשים שהם אוהבים ואצלי זה לא היה ככה. אתה מבודד לגמרי וזה לוקח אותך למקומות מאוד לא טובים".

"אנחנו מאוד מכבדים זה את זה ואת המרחב שכל אחד צריך. כשהמשפחה שלך לצדך זה הרבה יותר קל. בהתחלה, הייתי קרוע לגמרי".

הלחץ בתוך הלהקה אחרי האלבום השני, הוביל להפסקה של כמעט ארבע שנים עד שיצא האלבום הבא של לינקין פארק, "Minutes to Midnight", שהופק על ידי ריק רובין ומייק שינודה והוביל את מלחמת השחרור של הלהקה מז'אנר הנו-מטאל, שהחל לאבד רלוונטיות. המעגל הזה נסגר עם "A Thousand Suns", שזה עתה יצא ושיש בו את אותה כמות של נו-מטאל שיש באלבום האחרון של טיילור סוויפט.

"זה האלבום הכי שונה, מאתגר ואמנותי שעשינו", בנינגטון מתגאה. "הוא מרגיש כמו יצירת האמנות הגדולה והמייצגת ביותר של מה שאנחנו מייצגים עכשיו. הדרך הקלה היתה לזרוק ריפים של דיסטורשן על פזמון קליט עם סאונד אגרסיבי. זה שיעמם אותנו".

"תמיד יש ויכוח גדול סביבנו. לדעתי, זה מעולה שאנשים כל כך חלוקים בדעתם על אלבומים שלנו. כששחררנו את 'Hybrid Theory' אנשים אהבו אותו מצד אחד ואחרים שנאו את זה בטירוף ולא הפסיקו לדבר על זה מצד שני. זה הטריף אותי – מה אתם מדברים כל כך הרבה על משהו שאתם שונאים? והבנתי שזה דבר טוב. אם נוציא את אותו אלבום שוב ושוב, אף אחד לא יהיה מאושר – הלהקה לא תהיה מאושרת, המעריצים החדשים לא יאהבו את זה כי זה לא רלוונטי והמעריצים הישנים ישנאו את זה כי הם יחשבו שאנחנו לא משתנים. אם לומר את האמת, אני מעדיף שאנשים לא יאהבו את מה שאנחנו עושים עכשיו או שייקח להם זמן לעכל את זה מאשר שאנחנו נהיה משעממים. אני מרגיש שזה האלבום הכי טוב שלנו אי פעם".

"אדבר בשם עצמי ולא בשם הלהקה – לא אכפת לי. אני לא כותב שירים בשביל ג'וני בטקסס, זה לא זוג נייקי שהוא הזמין ברשת. אכפת לי אם יאהבו את מה שאני כותב, אבל אני לא אכתוב במיוחד בשביל זה. אם היינו מסתובבים באינטרנט כל הזמן ושואלים כל אחד מה הוא היה רוצה לשמוע בלינקין פארק, זה היה פאקינג מגעיל. נכנסנו למוזיקה כדי לעשות את מה שאנחנו אוהבים".

"יש! בדיוק מה שרצינו! תודה לך!".

"לא אכפת לי שקראו לנו נו-מטאל, אבל אני לא אוהב שחושבים שזה השיט שאנחנו תמיד עושים. אני חושב שאנחנו הרבה יותר מסובכים ומתוחכמים מזה. המטרה שלנו היא לעשות מוזיקה שהיא לינקין פארק ואני אישית אוהב להיות לא מוגדר. נו-מטאל זה כל כך ספציפי במונחים של מה שזה מייצג, שזה קצת גורם לנו להקיא".

עתה, כשהוא שלם עם עצמו ועם בחירותיה האמנותיות של הלהקה, בנינגטון בדרך להגשים את החלום הבא שלו – ביקור בישראל, ב-15 בנובמבר בפארק הירקון. "זה המקום הראשון מבין הארצות בהן לא הייתי שרציתי להגיע ולבקר בו", הוא אומר. "אני מרגיש שזה מקום עשיר ועמוק עבור כל אחד. במונחים של האמונה הדתית בה גדלתי, אני מרגיש שזה מקום חשוב מאד".

באשר לנושאים הפוליטיים הבוערים, בנינגטון אומר כי "יש הרבה מקומות שחשבנו שלא להגיע אליהם בגלל פוליטיקה או מצב אחר, בין אם היו במדינה פעילות של כנופיות או מיליציות או ממשלות שלא אהבנו. הייתי בהרבה מקומות שהרגשתי לא נוח כלפיהם וכשהגעתי, הבנתי שהכל בסדר. יש לי זכות לנסוע בכל העולם ולמדתי, לזרוק את הציפיות בצד וליהנות, כך שאני בטוח שזו הולכת להיות חוויה נפלאה".

"לפעמים זה מאוד משוגע. הילד הגדול שלי בן 8 ועוד כמה שנים הוא יהיה בגיל של המעריצים שלנו. הילדים שלי יודעים מי אני, אבל הם לא רואים אותי כרוקסטאר ואם להיות כן, זה קצת מפריע להם, כי אנשים מתייחסים אליהם אחרת וכשאני איתם בסיבובי הופעות הם צריכים לחלוק זמן עם אנשים שהם לא מכירים וזה לא קל. אני מנסה לדבר איתם כמה שפחות על הלהקה, כי באמת שלא אכפת להם ממנה".

"בטח, אם הם רוצים, למה לא? הבן הגדול שלי לומד עכשיו גיטרה ופסנתר והוא מאוד מוכשר. הוא בוודאי יותר מוכשר מוזיקלית ממה שאני הייתי כל חיי. הוא מוזיקאי, אני פה רק בשביל האגו".