פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עופרת מצוקה: ראיון עם האמנית מירי נשרי

      האמנית מירי נשרי מערבבת בין זכרונות השואה של אמה לבין המראות מעופרת יצוקה. אם תשאלו אותה זה מפני שנמאס לה להיכנע לתכתיבים

      עופרת מצוקה: ראיון עם האמנית מירי נשרי

      (הסרטון באדיבות האמנית)

      עבודת המיצב של האמנית מירי נשרי "אוקיינוסים של עופרת" מצטיירת במבט ראשון בעיקר כעבודה פוליטית המגיבה לפעולה הקונטרוברסלית של צה"ל במבצע עופרת יצוקה בסוף שנת 2008. בקצה חלל חשוך בבית האמנים בתל אביב מוצבים הריסות של בתים, מזכירים מצד אחד שרידים רומאים, מצד שני את ההרס שמטוסי חיל האוויר הותירו אחריהם בעזה.

      בין השרידים מוקרנת עבודת וידיאו, כאשר גם בתוך הוידיאו עצמו ישנו רובד נוסף של תיווך: צילומים של ההרס שזורים עם עדויות של ילדים פלסטינים פצועים, תמונה של הטייס השבוי רון ארד, תמונה של נשרי עצמה לאחר שילדה את בנה, וקולות הפצצות המכות בעזה - וכולן משתקפות ברצף מעגלי מבעד לשלולית מים ביער, מתחככות בשמיים האפורים שמשתקפים אף הם מבעד לשכבת המים. ברקע לכל זה, כדבק בין החלקים, מתנגנת זמרה ספק בעברית ספק בערבית, כרובד נוסף בקולאז' הרב תחומי שיצרה האמנית.

      אך למרות העמדה הביקורתית המובהקת, נשרי בעצם מגוללת סיפור אסוציאטיבי שהתחיל מהמקום האישי ביותר, הרחק מהביקורת הרווחת על המלחמה. "אני לא רואה את עצמי כאמן פוליטי במכוון", מספרת נשרי לוואלה! תרבות. "כל העבודות שלי נוצרות מחוויה אישית והדברים הפוליטיים בהכרח מחלחלים לחוויה האישית. זה בעיקר נוגע לנקודות הסתכלות אסוציאטיביות, מעין קולאז' של המחשבה, שאינו בהכרח הגיוני, אלא מסתדר בצורה רנדומלית".

      מירי נשרי, מתוך "אוקיינוסים של עופרת" (יח"צ)
      "בעודי עומדת שם בשיא היופי, פתאום הרעש של מטוסי הקרב שהמריאו. המלחמה נכנסה למבט הזה" מתוך "אוקיינוסים של עופרת" (צילום: יח"צ)

      נשרי מתכוונת בעיקר לקו המחשבה של אמה, שנפטרה לאחרונה, אך השפיעה באופן ישיר מאוד על העבודות הקודמות שלה, עבודות שהיא מגדירה כאקספוזיציה לעבודתה הנוכחית.
      "עבודת הוידיאו שעשיתי לפני שלוש שנים – 'מים אחרונים' – נולדה מתוך שיחות עם אמא שלי בבית הקשיש בקיבוץ גניגר מעט לפני מותה. התודעה שלה כבר התחילה להתפורר ובאופן מאוד מבהיל ומעניין היא התחילה לקשור אירועים אקטואליים שהיא ראתה בטלוויזיה, כמו 9/11, יחד עם הזיכרונות שלה מהשואה. החרדה שלה מהמעבר הכפוי לבית הסיעודי עורר יחד עם הכל תודעה מאוד מסויטת. היא ערבבה את החיים שלה בגטו עם המתקפה על התאומים והיא חוותה את זה כאילו היא חיה את זה הרגע. זה היה נורא מטריד. העבר וההווה נהיו אחד יחד עם דמיון ומציאות ויצרתי מהראיונות שצילמתי איתה עבודה שנבנתה על אותה תודעה מבולבלת. העבודה הנוכחית ממשיכה את אותה נקודת מבט."

      "העבודה החדשה נוצרה במוחי בזמן מבצע עופרת יצוקה", היא נזכרת. "בזמן שהיו מראות נוראיים בטלוויזיה, הזמינו אותי ועוד כמה אמנים לקיבוץ בו גדלתי להעביר סדנה בזמן חג השבועות. זה היה ינואר, בתקופה הכי יפה בשנה. הלכתי באופן נוסטלגי למקום שאני הכי אוהבת ביער, לאוקיינוסים כפי שנהגנו לקרוא לזה בגלל השלוליות הגדולות שמצטברות שם. זה מקום קסום והנוף מרהיב ובעודי עומדת שם בשיא היופי, פתאום הרעש של מטוסי הקרב שהמריאו מהבסיס של חיל האוויר ברמת דויד נשמע. פתאום המלחמה נכנסה למבט הזה. ניסיתי להעביר את החוויה הזו שהמלחמה חודרת למקום המקסים הזה. הדבר שאנחנו מטאטאים מתחת לשטיח ולא רוצים לראות תמיד מגיח את ראשו המכוער בסוף ואני באה ממקום שמטאטאים".

      מירי נשרי, מתוך "חול במיטה" (יח"צ)
      "העבודות שלי תמיד עמוסות ומשלבות סגנונות ואלמנטים רבים" מתוך העבודה "חול במיטה" (צילום: יח"צ)

      "ההצבה של העבודה לא היתה מובנת מאליה", נשרי מספרת על ההתלבטויות באשר לאופן ההצבה של הוידיאו במרחב התצוגה. "לא הייתי בטוחה לגבי ההריסות אבל אני גם אוהבת מאד תאורה בארוקית: יש הרחקה על ידי התיאטרליות שנוצרת, על ידי העיצוב הקפדני, ובנושאים האלו אני מרגישה שצריך גם ליצור את ההרחקה הזו כדי להבהיר שזו עבודת אמנות. העבודות שלי תמיד עמוסות ומשלבות סגנונות ואלמנטים רבים וגם דיאלוג עם זרמים אמנותיים, כמו הסוריאליזם והדאדא," מסופיה ומחייכת ממבוכה, יודעת שכמו שהיא מעמיסה נושאים ואלמנטים על העבודה כך היא מעמיסה במידע.

      "אני מודעת לבעייתיות של החיבורים בין האירועים השונים, בייחוד בין דברים כמו השואה לבין תמונות ששילבתי בעבודה של ילדה פלסטינית שנרצחה על ידי חיילי צה"ל", היא מודה אך מדגישה שהתוכן הוא תוצר לוואי של תבנית מחשבה, "מחשבה שמלווה אותי שנים. המבט יצר את זה. הלכתי עם האסוציאציות ולא מתוך תמה חיצונית".

      מירי נשרי, מתוך "חול במיטה" (יח"צ)
      "החלטתי שאני לעולם לא אכנע לשום דבר שמרגיש ככניעה לתכתיבים חברתיים" מתוך העבודה "חול במיטה" (צילום: יח"צ)

      נשרי, בת להורים ניצולי שואה, שעלתה לארץ בגיל שבע מקולומביה, מתארת כי גדלה בתוך אותה חוויית עומס שבאה לידי ביטוי גם בעבודותיה, חוויה שאף השכיחה ממנה את שפת אמה – הספרדית. אותו עומס נמצא בעבודה שמורכבת מרבדים רבים, החל בדובר ברובד הוויזואלי ועד לרובד הטקסטואלי, שכולל גם טקסטים של שני שירים וגם את העדויות שמושמעות ברקע מתוך קטעי הארכיון. "עליתי לארץ אחרי שאבא שלי מת בתאונת דרכים. הייתי ילדה רגישה וילדה של פליטים ובאנו לקיבוץ. נורא ניסיתי להראות כמו כולם וסירבתי לדבר ספרדית, ואחרי שנה כבר לא ידעתי לדבר ספרדית."

      "החוויה הזו של המחיקה של משהו שהוא נורא שלך בגלל שאתה רוצה להיות כמו כולם השפיעה עליי מאוד בגיל מבוגר. החלטתי שאני לעולם לא אכנע לשום דבר שמרגיש ככניעה לתכתיבים חברתיים, ומאז אני עושה את מה שאני אוהבת. בקטע הזה, גם באמנות אני מוצאת שאני עושה מה שמרגיש לי נכון באופן אישי. אני יכולה לדקלם כללים כאלה ואחרים על אמנות, אך לצד הידע שלי בסוגי אמנות הנחשבים או העכשוויים, אני משתדלת להיות נאמנה לעצמי ולמה שאני מרגישה. אני לא יכולה אחרת. זה ממש לא מחיר כבד מדי. אז זה מתעסק בקלישאות, אז מה? אני חושבת שמה ששובר את הקלישאה זה הפן האישי. יש אמא, יש סבל, אבל הדברים האלה הם בגדול המציאות. הם החיים, ואני מגייסת אותם לעבודות שלי."

      מירי נשרי, "אוקיינוסים של עופרת", בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב