"המצלמה לא מגנה עליי מהכאב": ראיון עם הצלם זיו קורן

הצלם זיו קורן מעדיף אזורי מלחמה, עוני וסבל על פני עולם הזוהר, חושב שהעיתונים יותר מדי מתאמצים להיות חיוביים ומסרב להגדיר את עצמו כאמן. ראיון

דניאל זילברברג
03/11/2010

הצלם זיו קורן עוצר את האופנוע הכבד שלו על המדרכה מול הבימה, סופג הערה של עובר אורח מעוצבן, יורד מכלי הרכב העמוס בציוד כסוס משא במערב הפרוע, וישר מתחיל לדבר בבלקברי. קורן הוא איש עסוק, ולא רק בגלל שהוא אחד הרכשים האחרונים של ישראל היום (אחרי כמעט שני עשורים בידיעות אחרונות) אלא כי הוא יזם בכל קנה מידה. הוא אינו מחכה להנחיות של עורכים או סוכנויות אלא מייצר לעצמו פרויקטים באופן שיטתי, ומנסה להציב את עצמו, עם המצלמה, במקום הקרוב ביותר למושא המצולם – בין אם זה דורש להיתלות על חבל מבניין לצד חיילי שייטת בתרגיל אימונים, לשחות באקווריום עם כרישים טורפים, לבלות כמה שבועות בבית חולים שדה בהאיטי, לבקר בכלא גואנטנמו, ללוות חייל פצוע בתהליך השיקום, או להצטרף למסע בחירות של מועמד רפובליקני בארצות הברית. הכל במטרה לייצר דימויים שייחרתו בזיכרון.

"קשה למצוא הגדרה למה שאני עושה", הוא אומר בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל תערוכת הצילומים החדשה שלו, "נקודות ציון", שמוצגת בימים אלה באורבן גלרי שביפו. "באנגלית יש מושג שיותר מתאים - פוטו ג'ורנליסט - אבל אין לזה הגדרה מדויקת בעברית. צלם עיתונות הרי הולך לצלם מה שנשלח לצלם כדי להמחיש כתבה, ואילו אני לעיתים תכופות מייצר את הסיפור על ידי פנייה לגופים או אנשים שמעניינים אותי ואז אפילו כותב את הכתבה (למרות שאני לא כל כך נהנה מכתיבה) ובסוף אולי מוציא ספר או מציג בתערוכה. לכן ההגדרה לא כל כך מעניינת אותי."

"רוב העבודה שלי עוסקת בטיפול מגזיני באירועים חדשותיים" דיפטיכון של זיו קורן(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

"פעם היו חוקים ממש ברורים שהבדילו בין צלמי סוכנויות ידיעות, כמו איי.פי או רויטרס, לבין צלמים של סוכנויות צילום מגזיניות, כמו מגנום, פולאריס או סיגמה. צלמי סוכנויות הידיעות היו מצלמים רק בשחור לבן, כי הטכנולוגיה לא אפשרה לצלם בצבע ולטפל בזה מהר מספיק כדי להעביר לעיתונים יומיים, ואילו סוכנויות המגזין, הבוטיק, היו מצלמים בשקופיות ובצבע. היתה הפרדה ברורה ולא היתה ביניהן תחרות בכלל. עם התפתחות הצילום הדיגיטלי והאינטרנט מן הסתם הגבולות היטשטשו וכולם מתחרים בכולם. זה גם כבר פחות רלוונטי לעולם של היום. ההבדל היחיד שנשאר זה שיטת המכירה של הצילומים.

"על עצמי הייתי אומר שרוב העבודה שלי עוסקת בטיפול מגזיני באירועים חדשותיים, מתוך הבנה שהצלחנו להתגבר על המכשולים הטכניים. לא משנה אם אני באוהל בהאיטי או באוהל מההתנתקות – אני משדר תמונות לכל העולם ואני מחפש תמיד לייצר אייקונים".

טוב לדעת (מקודם)

הפתרון לכאב הברכיים קרוב מתמיד - בזכות טכנולוגיה בנעל

מוגש מטעם אפוסתרפיה
צלם בעל שליחות חברתית שמנסה להתרחק מעולם הזוהר מתוך עיקרון. דיפטיכון של זיו קורן(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

בתערוכה הנוכחית, קורן מטשטש עוד קצת - בין במודע, בין אם לא - את הגבולות הפרוצים מראש בין צילום עיתונות, צילום תיעודי ואמנות, וממצב את עבודותיו במרכז שוק האמנות המסחרי. וכאשר התערוכה תנדוד בסוף החודש למוזיאון חיפה, תחת ידה המכוונת של רותי דירקטור, יתווסף לה גם המימד ששמור לסצנת האמנות הציבורית.

אלא שקורן, שזוכה ללא מעט תשומת לב בזכות נישואיו המתוקשרים לדוגמנית ומגישת הטלוויזיה גלית גוטמן, אינו ממהר להגדיר את עצמו כאמן אלא כצלם בעל שליחות חברתית שמנסה להתרחק מעולם הזוהר מתוך עיקרון. "אני עובד על קשת רחבה של נושאים", הוא אומר ומדי מפרט, "עוני, איידס, בצד הפלסטיני של הסכסוך - ורובם מתעסקים עם הקושי של החיים שיותר מעניין אותי מהגלאמור. זה יותר מאתגר, לא מהמקום של אסתטיקה אלא ממקום הומניטרי ועקרוני. הרי החברה שלנו לא תמיד אוהבת לדבר על הדברים הקשים. היום, המגזינים הכי פופולריים בעולם הם מגזיני לייף סטייל, כלכלה וספורט. אני מרגיש צורך לגעת בנושאים שלא קלים לטיפול, לא קלים לחשיפה - זה מאתגר יותר ברמה העיתונאית. אני גם לא מרגיש שאני עושה אסתטיזציה של הסבל, כי אני לא בא להלל או לשפוט את זה אלא להציף את הדברים ולהביא אותם למודעות ציבורית".

"יותר מזה", הוא ממשיך, "אני עובד עצמאית בהרבה מן המקרים כי עיתונאים מנסים לשמור על אווירה יותר חיובית – סיפורים משמחים, לא רוצים דם. בחברה הקפיטליסטית שלנו פחות מעניין אותם הרעבים באפריקה, גם כיוון שמפרסם של רכב חדש ונוצץ לא רוצה שהתמונה שלו תעמוד ליד תמונה של רעבים באפריקה. לכן, העיתונים כמעט מתאמצים להיות חיוביים".

המצלמה לא מגנה מהכאב והזעזוע. דיפטיכון של זיו קורן (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

כאן נכנסת לתמונה בעיה נוספת הכרוכה בעבודתו, הדילמה של כל צלם שלא נמנע מלהיכנס לאזורים האפורים והכואבים של החיים: האם זה מוסרי לעמוד מהצד ולצלם את הסבל במקום לזנוח את המצלמה ולעזור? בהקשר זה, אפשר להזכיר את קווין קרטר, מצלמי התעודה המפורסמים בעולם, שזכה בפרס הפוליצר ב-1993 על צילום של ילד סודני שגווע מרעב לצד נשר. קרטר התאבד כמה שנים אחרי הזכייה ובמכתב ההתאבדות שלו כתב שהוא לא יכול להתמודד עם הכאב שיש בעולם. הוא גם ספג לא מעט ביקורת על הצילום, על העובדה שלא עזר לילד.

"אני מרגיש שהסערה התקשורתית שהצילום הזה עורר העלתה את המודעות באופן כל כך דרסטי", אומר קורן, "שבסופו של דבר קרטר דווקא כן עזר לילד הזה ולאלפי אחרים. הוא הצליח להביא את הרעב באפריקה למודעות של כל העולם. הוא עשה את העבודה שלו בצורה מושלמת ויש לי פרינט של הצילום הזה תלוי במשרד".

לדבריו, המצלמה אינה מגנה עליו מהכאב והזעזוע שהוא חש נוכח מה שהוא צופה בו וגם מהדילמה אם לעמוד מהצד ולצלם או לזנוח את המצלמה ולעזור. "זו חרב פיפיות," הוא אומר. "אתה רואה את זה, אתה מריח את הריחות של גופות נרקבים, אתה שומע צרחות של אנשים סובלים. אי אפשר להיות אטום לזה. אבל חשוב לזכור שלקווין היתה בעיית סמים קשה, לא רק העבודה שלו היא שהביאה אותו להתאבד".

תמונות שמדברות באותה שפה אבל לא בהכרח על אותו הדבר. דיפטיכון של זיו קורן (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

יחד עם זאת, נקודת המוצא של התערוכה הנוכחית היא אסתטית בעיקרה. העבודות שמוצגות בה מושתתות על תמה פורמליסטית, בה המימד הצורני של הצילום תופס את מרכז הפוקוס כדי להמחיש קשרים מפתיעים בין סיטואציות שונות או פערים קיצוניים שמסתתרים מאחורי דמיון צורני. "התמונות מדברות באותה שפה אבל לא בהכרח מדברות על אותו דבר", מסביר קורן ומספר כי מבין מאות אלפי הצילומים שלו (הוא מצלם מעל 150 אלף תמונות בשנה) נבחרו צמדים של צילומים בעלי מימד צורני זהה והוצבו זה לצד זה כדי להבליט את היחסים ביניהם: לעיתים פרדוקסים, לעיתים רק דמיון או זרות.

"אני לא מחפש את הרגעים המתוכננים", הוא אומר, "את האירועים שבהם יש לכולם מאפרת צמודה וגברים מבוגרים מסתובבים עם שליחטה של מייק-אפ על הפנים. אני פונה אל אנשים בחיפוש אחר משהו שאינו הצגה למצלמה, שמספר סיפור ויזואלי. ואני גם מכבד את המצולמים של: אני לא רוצה להביך אף אחד, ולכן באופן עקרוני אני לא מצלם אנשים אוכלים ואני ממש לא רוצה להתחבא מאחורי עץ כדי להשיג תמונה".

זיו קורן, "נקודות ציון", אוצר: יגאל שתיים, אורבן גלרי, יפו, 21 באוקטובר – 12 בנובמבר

  • זיו קורן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully