הווייב המעולה של תל אביב אף פעם לא היה סוד שמור. כבר כמה עשורים שכמעט כל מי שחי מחוצה לה אוהב לבוז לה, לפחות באותה מידה שהוא מפנטז לגור בה ולא מודה בזה. בעיות חניה, התנשאות, פלצנות, המצאת הביטוי "הבועה התל אביבית" ותירוצים רבים אחרים נשלפו כדי שאנשים יוכלו להרגיש שצמוד קרקע עם חצר מיובשת שהילד יוכל להידקר בה מסירפד בכיף שלו הם התממשות החלום הישראלי.
בית בכפר מעולם לא היה החלום שלי וציוץ ציפורים די מלחיץ אותי. אני מפרגנת ואפילו קצת מקנאה לפעמים באנשים שהדברים האלה מעוררים אותם ומרגשים אותם, כי בתל אביב יש תמיד תחושה שסף ההתרגשות עולה באקסטרים, וצריך הרבה יותר מהכל כדי להרגיש. יותר כסף, יותר תעוזה, יותר ערפול, יותר אלכוהול ופחות שעות שינה.
המרכיבים האלה הופכים את תל אביב לעיר מדהימה, במיוחד בימים ראשון עד רביעי. בימות סוף השבוע מתרחש מהפך סטטיסטי במדגם האוכלוסייה ולפתע כל אותם אנשים שמצהירים על שנאתם לתל אביב ולתל אביבים בוחרים לכבד אותה בנוכחותם, עומדים בתורים בלתי נגמרים כדי לקבל וודקה רדבול ומאתגרים את הנהגים, תוך כדי שהם מנסים להתאקלם בכבישים שהם לא מורגלים בהם. ניתן לזהותם בקלות כשהם מצפצפים לך על רוטשילד ושואלים: "איפה יוצא אלנבי?".
עבור אותם מבקרים של סופי שבוע, תל אביב היא סוג של נערת ליווי: הם שומרים אמונים למקום המגורים ההרבה-פחות-מרכזי שלהם ומצהירים דברים כמו: "אשדוד זה הבית", "אין על השקט והשלווה של בנימינה", "אני בחיים לא אחליף את ראשון לציון", "תל אביב עיר מגעילה, כמה רעש, כמה זיהום אוויר" וכד', תוך כדי שהם משתמשים בעיר שלי כבסרוגייט שתפקידה לעורר אותם מתרדמת מינית אחרי 30 שנות נישואים.
בניגוד להשקפה הרווחת, מבחינתי תל אביב היא לא עיר ששוכרים בה דירה מעופשת בעשור השלישי של החיים שלך ובסיומו מתחילים לבדוק נדל"ן בגבעתיים. מבחינתי תל אביב היא העיר שבה ארצה לגדל את ילדיי (עכשיו כולם ביחד: "איך ילד יכול לגדול בעיר?! אין מרחבים! אין איפה להשתולל?!"), היא העיר שבה אני סופגת תרבות, שבה יש לי גישה לאוכל הטוב ביותר בישראל (במסעדות שהפסיקו מזמן להתפאר בעוגת שוקולד חמה עם כדור גלידת וניל), והיא העיר שבה ארצה להזדקן.
מסרבים לפרגן, אבל ממשיכים לבוא
היה ברור שההכרזה של מגזין לונלי פלנט על תל אביב כעיר השלישית שהכי שווה ביקור בכל העולם, תגרום שוב לאותם פרובינציאליים עם אג'נדה למחות ולהזכיר שחולון היא עיר הילדים, שבראשון יש אחלה סושי, ושאין כמו האוויר בהרי ירושלים. לא נשכח גם את הקביעה הרווחת בטוקבקים לפיה התל אביבים שמאלנים שמשריצים ילדי שמנת מפונקים (שהם לרוב תוצאה של העובדה שתל אביביות שוכבות עם ערבים). אותם אנשים בדיוק יגיעו לתל אביב באחד מסופי השבוע הקרובים כדי לקלל אותה על המחסור בחניה ועל זה שהמארחת בכניסה למסעדה לא קיבלה את פניהם בחנופה. כשהם יחזרו הביתה, לאותם שקט ושלווה שהם מקדשים ומאדירים, הם יחשבו מתי הפעם הבאה שהם יוכלו להגיע ולהתבאס בכיף מהעיר הגדולה, אפילו שלא יודו בכך.
ההכתרה במגזין לונלי פלנט היא הישג מרשים של פעילות העירייה סביב המיתוג של תל אביב בעולם, אבל היא יכולה להיות גם עוד מסמר בארון הקבורה של התחושה האותנטית שהעיר הזו מייצרת אצל מי שבאמת חי בה, אוהב אותה ומכיר אותה. מצד אחד, הזכייה תעצים את האיבה לתל אביב כסמל, ומנגד היא תמלא אותה בסופי שבוע באותם אנשים שמפחדים ממנה ולא מבינים את סוד קסמה. תל אביב עבור התל אביביים האמיתיים (לאו דווקא מי שנולד בה, אלא בעיקר מי שמרגיש ומבין אותה) היא לא חדר להשכרה או מגה-בר להתחיל בו עם בחורות רעבות. תל אביב היא האווירה והתחושה שהם לא מצאו בשום מקום אחר, אווירה ותחושה שלא נוגעות לחיי לילה או הפקרות, אלא נעוצות עמוק בחיוך הפנימי וההקלה הקיומית שרק תל אביב נותנת לך להרגיש.