הולך בין הצללים: על האלבום החדש של קליף ריצ'רד

"Bold As Brass" הוא אלבום האולפן האין לאף אחד מושג כמה של סר קליף ריצ'רד, הראשון מזה שש שנים שמכיל חומרים חדשים, כשההגדרה של "חדשים" היא מעט מרמה: מדובר בקאברים של האביר האנגלי לקטעי ג'אז וסווינג מוכרים למדי, החל מ-"I've Got You Under My Skin" ועד ל-"I Just Wanna Make Love to You". ריצ'רד מלווה כמובן בתזמורת סווינג מלאה בהפקה טיפ-טופ, כשכל סקסופון מונח בדיוק של ציור במוזיאון והקול של ריצ'רד הוא עדיין ז'אנר בפני עצמו. "כבר לא שרים ככה", יאמרו המצקצקים, אבל עדיף להחמיא ליכולתו של ריצ'רד לשיר באופן טבעי, ללא עזרים או אפקטים שיגבירו את קולו מול התזמורת. בקיצור, לתת לאלבום של קליף ריצ'רד להיות אלבום של קליף ריצ'רד.

"Bold As Brass" הוא התרומה של מנהליו של קליף ריצ'רד לחגיגות ה-70 שלו, שהתקיימו במקביל ליציאת האלבום, שהגיע לחנויות ב-11 באוקטובר, שלושה ימים לפני המועד המיוחל. כך, ריצ'רד פירק את הרויאל אלברט הול בלונדון שש פעמים במשך שבוע (11-17) מול קהל של כ-30,000 אנשים עם שירי האלבום וכמובן להיטי כל הזמנים. כי בכל זאת – מדובר בקליף ריצ'רד והאלבום האחרון הוא סוג של נפטלין משוכלל, חומר משמר בעידן שבו לא מוכרים דיסקים אלא מוכרים אישיות. ואם יש טייטל שקליף ריצ'רד יכול להתגאות בו זה "פרסונה", שזה גם זמר, גם נראה מצוין וגם גבר כזה שבגיל 70 ממלא אולמות ולאף אחד זה לא נראה לא הגיוני, לעומת אמנים אחרים בני גילו שלא מגיעים לרויאל אלברט הול אלא מקוששים צופים לאיזה היכל נוקיה באיזו עיר שלחופי הים התיכון.

אמנם "Bold As Brass" לא משחזר את ימי הזוהר של ריצ'רד, כפי שלערוץ 2 לעולם לא יהיה את הרייטינג של הערוץ הראשון בשנות ה-80. עם זאת, הכאוס הזה שקרוי רשות השידור היה מת לרייטינג של ריצ'רד, שפתח במקום השלישי במצעד הבריטי, עם מכירות של 22,000 עותקים בשבוע הראשון. לאחר מכן הוא ירד למקום ה-11 עם 13,000 עותקים.

34,000 עותקים בשבועיים בשוק הבריטי זה מספר מצוין לאמן בגילו של ריצ'רד וההוכחה שבמולדת יודעים להעריך חבר במסדר השולחן העגול. מחוץ למולדת, ריצ'רד שומר על מספרים סבירים – מקום 3 בוויילס ו-8 בסקוטלנד, שתי השותפות של אנגליה לאי הבריטי, ומספרים נמוכים עד זניחים בשאר אירופה. ועם זאת, עם 260 מיליון עותקים שמכר מכל אלבומיו, אפשר להניח לו וכן – לוותר לו על סיבוב המוות בנוקיה.

"ריצ'רד מגשים את החלום שלו להקליט קלאסיקות מספר השירים האמריקאי עם להקה מנשוויל, עם צליל שאפילו הראט-פאק היו אוהבים", מחמיא ה-BBC לריצ'רד וקובע את הטון הכללי בממלכה כלפי ריצ'רד, שמקבל את העובדה שהוא תמיד יהיה הכי עשיר, הכי יפה והכי נערץ שאפשר מבלי להשתין לכיוון אזורים של העזה וחוצפה: "מזל טוב, אייקון לאומי, מבוכה וגם אוצר", כתב עליו הגרדיאן.

מזל טוב קליף, יש מספיק מוזיקה טובה באמת בעולם כדי שנוכל לפרגן גם לך.

אנשים כמו קליף ריצ'רד הם הסיבה לרצות לחיות עד גיל 70. תהליך ההזדקנות שלו מלא באותו מונח אנגלי מקסים, Grace, מבלי להפגין איזשהו מאמץ או זיעה. מתאחד עם השדואוז? כיף טהור. אלבום קאברים? איזה כיף שקליף ריצ'רד מוציא אלבום חדש. מרגע שהתקשורת הפסיקה לנסות להוציא את ריצ'רד מהארון (הוא סיפר שהוא גר עם "בן לוויה", קריצה קריצה), אלבומים מיושנים ולא רלוונטיים כמו "Bold As Brass" (עוד פעם קול פורטר, עוד פעם דיוק אלינגטון וכמובן – עוד פעם קליף ריצ'רד?) הופכים למשהו שזה בסדר להתעסק בו ועוד יותר בסדר לאהוב. הרי קליף ריצ'רד הוא כוכב רוקנרול של ממש, אושיית תרבות בסדר גודל עצום, מסוג האנשים שאם הם מתים – הדגל לא רק יורד לחצי התורן אלא גם מתחיל לבכות.

לכן לא משנה באמת ש-"Bold As Brass" הוא סוג של מים בטעמים, מין משקה שאין בו צורך אבל נחמד שאפשר לקנות גם אותו. בעידן היוטיוב, ממילא העיסוק בריצ'רד הוא קודם כל הזדמנות להיזכר ברגעיו הגדולים באמת ורק אחר לפזם קלישאות על אנשים שלא מזדקנים לעולם.

עם זאת, האופן שבו ריצ'רד מתנהל אמנותית מייצג גם את גישתו לחיים והיא משהו שראוי לשים אליו לב. ריצ'רד לא חושב על מוות, המוות לא קרוב אליו, וסביר להניח שאם הוא היה עובר ברחוב ולא מנסה לצלם אותו, ריצ'רד מתעלם ממנו באלגנטיות. גם אם היתה למלאך המוות מצלמה, ריצ'רד קודם כל היה מסדר את השיער. כי בניגוד לאמנים מזדקנים אחרים, קליף ריצ'רד לא מכין את עצמו למוות עם אוסף שירים קודר ואישי אלא בוחר באוסף שירי זיונים כדי לפרגן לעצמו. מה הוא בעצם עושה? מה שעשינו ב-'67, כלומר מה שעשינו בסוף שנות ה-50 – נהנים. וגם זה משהו ללמוד מקליף ריצ'רד.

*קליף ריצ'רד, "Bold As Brass" (ייבוא: הליקון)