דיו חיוור: על הספר החדש של הרלן קובן

ספרי מתח נועדו לאנשים שלא מזלזלים בהם – לאלו שלא חושבים שמדובר בבזבוז זמן, בגילטי פלז'ר או בקשקושים שמכילים אלימות רק לשם אלימות; לאלו שאינם סנובי ז'אנרים אלא מאמינים שספרים, כמו אוכל, יכולים לבוא בכל מיני טעמים, צורות וערך קלורי. ועדיין – יש ספרי מתח שיגרמו לכם ללקלק את השפתיים בהנאה גם אחרי שהמעדן הסתיים ויש כאלו שאחרי העמוד האחרון תדחו מעליכם את הספר בשאט נפש כמו אחרי יותר מדי ממתקים.

"מהלך מוטעה", השביעי מבין 19 ספרי המתח שכתב הרלן קובן, הוא למעשה הספר החמישי בסדרת הספרים שבמרכזם עומד סוכן הספורטאים מיירון בוליטר. בתחילת הספר מכיר בוליטר – בעל העבר המעורפל באפ.בי.איי, עליו נרמז בספר רק בהערת אגב רפה המשולה למשיכת כתף – את ברנדה, ספורטאית יפהפייה ומוכשרת (ושחורה – כן, כן, שחורה!, כמו שייאמר עוד פעמים רבות לגבי כל הדמויות כהות העור שמאכלסות את הספר, והשאלה היא אם מדובר בעניין לא פתור של הגיבור או שמא של הסופר עצמו). לאחר ההיכרות ביניהם, בוליטר מסכים מסיבה לא מוצדקת דיה לערב עצמו, תוך כדי סיכון עצמי, בפרשיית היעלמות אביה של ברנדה, אותו הכיר בנעוריו.

מכיוון שכל תפנית נוספת ב"מהלך מוטעה" מובילה לגילויים חדשים הנוגעים לפרשה שהולכת ומסתבכת ושולחת הסתעפויות עד לעבר המשפחתי האפלולי של ברנדה – לא נעסוק בספוילרים. יתרה מזאת, לאיש אין ספק שקובן הוא מומחה בטוויית עלילות דחוסות ומרובות פרטים. עד כשי כך שלפעמים הקריאה בספריו דומה לצעידה בתוך דבש סמיך – דמויות חדשות מרימות ראשן ופרטי עבר זעירים מתערבבים בהווה המורכב ממילא. אלא שבתוך כל זה, קובן גם עושה כל דבר אפשרי כדי לתת את התחושה שהוא "סופר" של ממש ולא רק עוסק בפרוזה של B-Movies.

הבעיה היא שלעומת סופרים כקייט אטקינסון ("מקרים אבודים", "מתי כבר יהיו חדשות טובות") או סטיג לרסן ("נערה עם קעקוע דרקון" וכל טרילוגיית "מילניום"), קובן מתייחס לדמויות שלו באותה תשומת לב שילד המשחק בבובות גיבורי-על מקדיש לפיתוח אופיין. הפונקציונליות של הדמויות ב"מהלך מוטעה" כמעט שהופכת את הספר לקומדיה והשטיחות שלהן מונעת כל אפשרות להזדהות איתן.

קובן ככל הנראה מסרב להבין שבעידן תרבותי שמושתת על מודעות עצמית יתרה ועל חשיפת המנגנון המפעיל את מופע הקסמים, מתוך הבנה שצרכני התרבות השתכללו והם מוצפים גירויים, אין מקום לדמות הגיבור ההיפר-גברי שמגחך אל פני המוות. שכן, מיירון בוליטר הוא בדיוק מין גיבור כזה: הוא זורק משפטים שנונים אל מול בריונים שתוקעים לו אקדח בפרצוף ומתלוצץ עם שוטרים מאיימים במשפטים כמו "יש לך שאריות מזון בשפם. זה נראה כמו חביתה מקושקשת". באופן כללי, כל משפט שלישי שיוצא מהפה של גיבור "מהלך מוטעה" הוא בדיחת סטגדיש שאפשר לשמוע אחריה את תוף הסנר מהדהד. בטח בעולמו של קובן זה נחשב לסופר קו?ל, אבל ב-2010 זה נשמע כמו פרק מביך מ"בלשים בלילה".

קחו, לדוגמא את הקטע הבא:

"נצטרך להרוג אותו. אין ברירה."
"להרוג את הבן של פרנק אייק? אפילו אתה לא תצליח להישאר בחיים אם תעשה דבר כזה.
וין חייך. "אתה יודע שאני אוהב אתגרים."

דיאלוגים מסוג זה מעוררים חוסר נוחות בין היתר בשל העובדה שמדובר בשני אזרחים, חסרי כל תוקף הרתעתי יותר ממני או מכם, שמשום מה – בלית ביטוי מדויק מזה – חיים בסרט. ובכלל, כל המעורבות היתרה במה שאמור להיות עניין משטרתי לחלוטין מעוררת שוב ושוב את התמיהה – אין לאנשים האלו עבודה? אמיתית?

קובן, כמו בספריו האחרים, לא עושה שום מאמץ יוצא דופן כדי לגשר מעל הפער הלא מציאותי ולשמר את השהיית הספק ההכרחית בכל מה שנוגע לספרי מתח. המוטיבציה של הגיבורים לא מספיק חזקה, הקלילות האגבית שבה הם נוטלים סיכונים מופרכת עד נענוע הראש בחוסר אמון, וחוסר העניין שלהם בתוצאות מעשיהם אבסורדי ממש.

כך, במציאות שבה מתורגמים ספרי מתח משובחים ממנו,"מהלך מוטעה" (או הרלן קובן כסופר בכלל) הוא ממש לא תו תקן לחוויה המענגת לחלוטין שמפגש בין דמויות סוחפות לעלילה בלשית מתוחכמת יכול לספק. את ספר הזה תוכלו להרגיש בנוח להשאיר במקומו על מדף הספרים בחנות, אפילו עם אתם בסך הכל מחפשים ספר טיסה. ואילו לחובבי הז'אנר האמיתיים, שרוטטים מהתרגשות אל מול ספר מתח חדש, מגיע יותר מהתעוקה שמתעוררת לאחר הלעטה עצמית במזון לא איכותי.