הרזומה של המפיק המוזיקלי ומהנדס הסאונד כריס שואו נראה כמו הטבלה של הבילבורד בימים שבהם אנשים קנו דיסקים בחנויות. בעמוד המייספייס שלו הוא כותב "הנה רשימה של אמנים שעבדתי איתם" ואז מציין שהשמות הם ללא איזשהו סדר עדיפויות, כדי שאף אחד משריל קרואו וג'ף באקלי דרך סופר פורי אנימלז ופאבליק אנמי ועד בוב דילן לא ייעלב בטעות.
לתוך הרזומה הזה, שהאמנים שנכללים בו מגיעים די בקלות לחצי מיליארד אלבומים ביחד, החליט שואו לזרוק את הקולקטיב. הלהקה הישראלית החליטה שזה נורא נחמד שלואי להב עבד עם ספרינגסטין בסבנטיז, אבל אם הם רוצים לפרוץ החוצה הם לא יסעו לאמריקה אלא יביאו את אמריקה לכאן, להקלטת אלבומם החדש, שצפוי לצאת במרץ 2011.
אז אמריקה, או כריס שואו במקרה הזה, מקבלת יום אחד הודעה במייספייס מלהקה שהוא לא מכיר, שמגיעה מארץ בה מעולם לא ביקר. "שמעתי את הדמואים שהם שלחו לי, הם היו מעולים", מספר המפיק בראיון לוואלה! תרבות. "אז החלטתי ללכת על זה".
זהו? ככה? מבוב דילן לקולקטיב בגלל דמואים?
"תראה, הם היו נחמדים, פתוחים מאוד, ממושמעים, ממוקדים והם כמובן נשמעו מצוין כיאה ללהקה טובה מאוד. במובן מסוים, הם הזכירו לי את הסופר פורי אנימלס בצורך שלהם לעשות הרבה דברים בבת אחת. בנוסף, העבודה עם הקולקטיב גם נתנה לי תירוץ לבוא ולבקר בישראל, מקום שאף פעם לא הייתי בו ותמיד סקרן אותי. אז הלכתי על זה".
ומה גילית?
"אירוני, אבל בסוף די לא הספקתי כלום. עבדנו באולפן באופן אינטנסיבי מאוד ובשאר הזמן הייתי ביפו. ביום חופש נסעתי לירושלים וזהו. לצערי, אפילו לא הספקתי לשמוע מוזיקה ישראלית אחרת חוץ מהקולקטיב, אבל בסך הכל גיליתי רק דברים טובים ציפיתי שתל אביב תהיה עיר לחוצה יותר, בגלל המצב הפוליטי, אבל גיליתי עיר די שלווה, אנשים ידידותיים וחמים. לא ציפיתי שיהיה רגוע כל כך".
"העבודה איתו היתה מעל ומעבר למה שציפינו", מספר עידן רבינוביץ' מהקולקטיב. "בהתחלה מאוד חששנו: אנחנו קבוצה של שבעה אנשים ולא ידענו איך יהיה להכניס עוד בן אדם, ועוד בן אדם שיש לו משקל. בסופו של דבר זה היה מדהים גם ברמה האמנותית וגם ברמה האישית. הוא הצליח לנווט אותנו לפתרונות שלא היינו מגיעים אליהם בלעדיו. בנוסף, אחרי שלושה שבועות איתנו, הוא היה מפגר כמונו".
לדברי רבינוביץ', הרזומה האמנותי של שואו בא לידי ביטוי בעבודה אך לא בהתנהלות. "הוא אדם מאוד בגובה העיניים", הוא מספר. "לפני שהתחלנו להקליט, בחזרות להקלטות, הוא ישב בשקט ואמר לנו 'חכו שנגיע לאולפן, שם תראו את האינפוט שלי' ובאמת שם הוא היה אדם באמוק שמנצח על מקהלה של מכשירים ועבד באופן מעורר השראה. היתה פעם שהקשבנו לשיר בווליום מטורף והוא הצליח לאתר איזשהו רעש שמפריע לו. הוא התחיל לעבור ערוץ ערוץ וגילה צליל קטן של רוח, שנשמע לא משמעותי בכלל, אבל אותו זה הטריד. היום, אני בטוח שהוא מכיר את האלבום טוב יותר מאיתנו".
אל תפספס
לאחר הזמן האינטנסיבי שבילתה הלהקה עם שואו, התקרבו הצדדים וגם סיפורי העבר של שואו החלו לצוף: פה אנקדוטה על העבודה עם בוב דילן על טייקים של שירה ב-"Love and Theft", שם סיפורים על צ'אק די ופאבליק אנמי. "ביום האחרון הלכנו להשתכר", מספר רבינוביץ'. "הוא היה גמור ואז כל הסיפורים הטובים התחילו לצאת, ועל חלק אני לא יכול לחזור. הסיפור החביב עליי הוא על פלייבור פלייב מפאבליק אנמי. כריס החליט שהוא מציב מכשיר הקלטה לידו במשך כל הסשנים, לא משנה מה הוא עושה. פעם אחת, צ'אק די רצה להוציא סינגל מסוים ורצה שלא תהיה הפסקה בין השירים שבו, אלא שהיתה חסרה דקה וחצי של מוזיקה כדי שזה יגיע לאורך המתאים. שואו עשה מיקס רק מהשטויות שפלייבור פלייב פלט במהלך הסשן וזה הפך להקדמה של אחד השירים. זה רק קוריוז, אבל זה מדגים את העולם היצירתי של הבן אדם וכמה כל דבר משמעותי עבורו".
הביקור בישראל הוא באמת החוויה הצדדית שבהגעתו של שואו לכאן, מהלך די נדיר בקרב להקות ישראליות, שאו שמעדיפות לעבוד עם מפיקים מקומיים או נוסעות אל מפיקים בינלאומיים ומקליטים את האלבום בחו"ל. בגלל ייחודיות המקרה כאן, גם הדינמיקה בין הצדדים היתה מעניינת.
"ביומיים הראשונים פשוט הסתכלתי עליהם", אומר שואו. "רציתי לדעת מי נגד מי שם מי המנהיג, מי הבלגניסט, מי לא עושה כלום, מי הפועל השחור. בקיצור איך הסטריאוטיפים שיש באופן קבוע בלהקות עובדים בהרכב הזה. רציתי גם להבין עד כמה הם יהיו פתוחים לרעיונות שלי ולשינויים שכדאי שיעשו בשירים שלהם. לשמחתי, גיליתי שיש לנו קרקע משותפת שנבנתה בהרבה שיחות מקדימות, כדי שלא אטוס סתם בסופו של דבר. אני יכול לומר שהם היו מאוד הרפתקנים".
או שהם פשוט עשו מה שאמרת להם, כי אתה כריס שואו. בסך הכל עשית כמה דברים בחייך.
"אלוהים ישמור, אני ממש לא אדם כזה", צוחק שואו. "אני עובד באופן מאוד דמוקרטי, אני לא דיקטטור. הרבה להקות מבזבזות זמן עם המפיק על פרטים שלא משנים כלום והם לא ישפרו את השירים. יש גם להקות בהן כותב המילים מצד אחד והמלחין מצד שני לא רואים זה את זה, והמפיק, שרואה את התמונה המלאה, הוא סוג של שובר שוויון במקרים אלו. החבר'ה האלו של הקולקטיב מאוד ממוקדים, מאוד פתוחים ובאמת לא הייתי חייב לעבוד קשה. פשוט הייתי צריך להיות המפיק וזה היה כיף".
אתה מאמין שלמוזיקה שלהם יש סיכוי מחוץ לישראל?
"בהחלט. כשאני מקשיב לאלבום, אני לא חושב עליו כעל אלבום מישראל. זה אלבום עם שירים טובים. בצעד הבא שלהם, אני חושב שהם צריכים לצאת מכאן, להשיג מנהל שיש לו קשרים מחוץ לישראל ולהתקשר עם חברת תקליטים, בוקינג, כל העסק. המסע רק מתחיל עם אלבום טוב. מצידי, אני אתן שירים שלהם לכל מיני חברים שלי בעמדות שונות ואני אנסה לעזור, אבל זה יותר תלוי בהם ובהופעות שלהם. אני מאמין שהם יצליחו".
אל תפספס
כאמור, אם עד היום הקשר היחיד בין הקולקטיב לבוב דילן היה העובדה ששני הצדדים מורכבים מרוב יהודי ברור, בא כריס שואו ושינה את המשוואה. תחילת הקשר שלו עם דילן היתה בעבודה על השיר "Things Have Changed" , שנכנס לסרט "Wonder Boys" והביא לדילן את האוסקר ואת גלובוס הזהב. שואו היה שם בתור מהנדס הסאונד והממקסס של השיר. באופן די משעשע, מה שהביא לו את העבודה, זו דווקא האהבה המשותפת שלהם לז'אנר אחר: ההיפ הופ. "למעשה, הסיבה שבגללה בוב העדיף אותי על פני אחרים היתה הרקע שלי במוזיקה שחורה", הוא מספר. "הוא ממש היה בקטע".
אל תפספס
He Got Game?
"תראה, הראו לו את תיק העבודות שלי והוא כלל לא מעט אמנים מהז'אנר שלו, שבין קאנטרי לרוק ובלוז, אבל רק כשסיפרו לו על העבודה עם פאבליק אנמי, א טרייב קולד קווסט וכאלו, הוא נדלק לגמרי. בניגוד למה שחושבים, יש המון תכנון וארגון בעבודה על אלבומי היפ הופ. פאבליק אנמי, במובן הזה, הם מקצוענים להדהים ביכולת שלהם לארגן שירים מורכבים ועמוסים לעבודת אולפן. בוב ידע להעריך את זה, כמו גם את העובדה שהם כל הזמן ניסו לפרוץ גבולות".
אגב מיתוסים, כמה ממה שמספרים על דילן נכון?
"רוב מה שאומרים עליו מאוד לא נכון, חוץ מהגדולה האמנותית שלו. הוא אמן עצום, בלי אח ורע. עבדתי עם אמנים גדולים מאוד בקריירה שלי, אבל הוא פשוט מתנהל ברמה אחרת לגמרי. ראיתי אותו משכתב שירים באולפן שהוא לא היה מרוצה מהם ותוך חמש דקות היה יוצא לו חומר ברמה שלאנשים לוקח חמש שנים לכתוב ".
וכבן אדם, כפרסונה?
"עם דילן אף פעם בעצם לא ידעת איך השיר צריך להישמע עד שהיית מקליט אותו. הכל היה משתנה עד הרגע האחרון, כי בשבילו הכל מעטפת למילים ולכן הכל גמיש. שיר מסוים היה יכול להתחיל באווירת וואלס ולהסתיים כשיר בלו-גראס".
"כבן אדם", מוסיף שואו, "בוב הוא אדם עם חוש הומור אדיר. הוא אדם תובעני, אבל לא באופן מעיק. קשה לעבוד איתו, אבל זה מאוד מספק. הוא מלחיץ, אבל בצורה טובה וזה המחיר של לעבוד איתו וזה מחיר שאני יכול להגיד ששווה הכל. כשאתה נכנס למשפחה הזו, אתה יודע שהוא מקיף את עצמו באנשים מסוימים כי הוא יודע מה הוא רוצה".
ההד שסיפק "Things Have Changed", מהשירים היותר טובים של דילן בעשור האחרון, הביא להידוק היחסים בין שואו לדילן, כשהראשון נכנס לפמליית ההקלטה הקבועה של האחרון ונמצא שם גם ב-"Love and Theft" וגם ב-"Modern Times", אלבומים אותם בחר דילן להפיק בעצמו, אחרי שמאס מעט בדניאל לנואה. על היחסים ביניהם בשנים האלו סיפר שואו בהרחבה בראיון שהעניק למגזין Uncut לרגל גיליון שלם שהוקדש לדילן.
"אין לך הרבה זמן לעשות את המיקס עם בוב", הוא אמר שם. "הוא פשוט שונא להיות באולפן". אבל האימרה שהכי מייצגת את דילן בעיניו היתה כששאל אותו האם הוא מנגן אי פעם את "It's Alright Ma, I'm Only Bleeding" בגרסתו המקורית. "תגיד", אמר דילן לשואו, "אתה לא רוצה לחיות את אותו היום שוב ושוב, נכון?".
"הסיבה שיש כל כך הרבה בוטלגים לדילן היא שהקלטת השיר היא תיעוד שלו וזהו", אומר שואו. "השיר ממשיך לחיות הרבה לאחר מכן. במובן הזה, אני מרגיש שיש לי את הכבוד והזכות לשבת ליד האמנים ברגעים שבהם הם יוצרים. יש בערך 4-5 אנשים שהיו עם דילן בזמן שהוא נתן את השכתוב האחרון באחד השירים, או שראו אותו מקליט עם מפוחית. אני הייתי אחד מהם. אני יכול למכור את עצמי באי-ביי עם הזיכרונות האלו".
אל תפספס
מצד שני הם בכל זאת אמנים. עם לא קל.
"תראה, אם אתה עושה לעצמך כל מיני כללים בעבודה עם אמנים, אפשר להסתדר עם כולם. תחשוב על זה שאמן מגיע לאולפן, אז הוא בעצם בא לעבודה והוא לא ממש רוצה לערוך שיחות פרטיות על חיי האהבה שלו. הוא לא מצולם, לא מתראיין, הוא בא לנגן. אז חוץ מזה שהם יכולים לסמוך על שאשמור על הפרטיות שלהם באופן מוחלט, אני גם לא נכנס לזה יותר מדי. עם מי שכן היה לי סמול טוק, זה הלך נחמד מאוד. קית' ריצ'רדס, למשל, הוא בן אדם נחמד ונורמלי לגמרי, הוא במקרה חבר בלהקה הגדולה בעולם. אבל ברגע שהם נכנסים להקליט, אמנים הם היצורים הכי פגיעים בעולם ואתה שם רואה את הפגיעות הזו. זה מאוד משמעותי".
היו להקות שעבדת איתם והתאכזבת מהאישיות שמרכיבה את הפרסונה האמנותית שלהם?
"לא ממש. בוא נגיד שגם אם היו, אין סיכוי שאתה מכיר אותם".
באלבום האחרון של דילן שואו כבר לא שותף. "הוא כן קרא לי, אבל זה היה בהתראה של שבועיים ולא מצאתי מקום ביומן", הוא מספר. "עבדתי על שני פרויקטים במקביל עם אמנים לא מוכרים, ולא יכולתי לעשות להם את זה".
ובכל זאת, מדובר בלעבוד עם האמן שאתה הכי אוהב. איך לא הלכת?
"כי עבורי, גם להפיק את הקולקטיב חשוב לא פחות מלהפיק את דילן. תחשוב על זה הקולקטיב עובדים על תקליט שהוא מאוד חשוב להם, כנראה שיש להם הזדמנות שלא תחזור על עצמה, הם מוכנים להשקיע בזה כסף והם מחליטים להביא אותי. זה כבוד מאוד גדול ואני צריך להוכיח את עצמי שם, לא פחות מבאולפן הגדול והמאובזר של האמן הגדול בעולם".
ככלל, המעמד של המפיק היום מאוד מורכב. מצד אחד יש מפיקי על כמו לנואה ובריאן אינו, שהם כוכבים בפני עצמם, ויש מפיקים מהצד שלך, הרבה יותר מאחורי הקלעים.
"המונח הזה 'מפיק' הוא מאוד כללי. יש אנשים שלא עושים כלום והם נקראים מפיקים ויש כאלו שעובדים ממש קשה. אינו הוא מפיק ממש, כי הוא הביא שינוי עצום ל-U2 ביחס לאיך שהיא נשמעה לפניו ואחריו, אבל אסור לשכוח - זה אומר דברים טובים על U2, כי אלמלא הפתיחות שלהם כל הרעיונות שלו פשוט היו נתקעים בקיר. אני, אישית, לא מסוג המפיקים שיזרוק את כל החומרים הישנים של הלהקה. אני לא מספיק גדול כדי לעשות את זה".
עם מי בכל זאת היית רוצה לעבוד?
"קולדפליי. יודע מה, לא רדיוהד, אבל הייתי מפחד לאללה. כמו בהתחלה שלי עם דילן, הם מסוג האמנים שאתה כל כך מעריץ, שהייתי מתאכזב אם לא הייתי עומד בציפיות שלהם. זה כמו שהביטלס היו קיימים. גם מדילן פחדתי נורא בהתחלה, כי ראיתי שאני עומד להצטרף לרשימת שמות נורא גדולה ופחדתי לעשות את זה עם חרא שיר או אלבום. למזלי זה לא קרה, אבל קרעתי את התחת בשביל זה".