רשומון: המדריך לסרטי אקירה קורסאווה

קשה שלא להתרגש מהמחווה של הסינמטקים ברחבי הארץ לבמאי אקירה קורסאווה במסגרת חגיגות תשעים השנה להולדתו, אבל קשה גם להתמודד איתה: לראות 19 סרטים של ענק הקולנוע היפני בפחות מחודש זה כמו לשתות 20 כוסות סאקי בערב אחד.

קשה לא פחות גם לצמצם את תפריט הצפייה בעבודתו המקיפה והמעניינת באופן תמידי של קורסאווה, ובכל זאת – אם יצמידו לנו חרב סמוראים לגרון ויכריחו אותנו להצביע על עשרת סרטיו הבולטים, המהנים והמשפיעים ביותר, זו הרשימה.

בחצי הראשון של המאה הקודמת, החשדנות ההדדית בין תעשיות הקולנוע של המערב ושל המזרח הרחוק הובילה לכך שהקהל באירופה ובארצות הברית כלל לא הכיר סרטים אסייתיים. אבל אז קרו שני דברים: בוונציה ובקאן קמו פסטיבלי קולנוע עולמיים, שעם הזמן צברו תאוצה וגם החלו להעשיר את התפריט שלהם ביצירות מרחבי תבל, וביפן נולד במאי בשם אקירה קורסאווה, והוא התגלה כקולנוען הראשון שמצליח להתיך בין מזרח למערב.

וכך, "רשומון" פרי עטו רשם הישג כפול: ראשית, הוא זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, ובכך היה לסרט היפני הראשון שנהנה מהערכה גלובלית ופתח את הדלת למאות אחריו. חשוב מכך, הדרך שבה תיאר כיצד לסיפור אחד יכולות להיות כמה גרסאות סותרות בראה את הגישה הקולנועית שאין אמת מוחלטת אחת. את ההדים של הגישה הזו אפשר למצוא בסרטי המודרניזם האירופאי של שנות השישים ("יצרים"), במותחני הפרנויה של שנות השבעים ("השיחה") וגם בימינו ("ממנטו" ו"התחלה" של כריסטופר נולן הם דוגמה מובהקת לכך), שלא לדבר על כך שהביטוי "רשומון" הפך לחלק מהשיח הציבורי, ולא בהכרח בהקשרים קולנועיים. אפילו אם קורסאווה היה פורש מעשייה בשלב זה, הוא היה נכנס לספרי ההיסטוריה של המסך הגדול.

אבל קורסאווה המשיך ליצור, וב-1954 הימם את העולם בסרט שהיה לא פחות פורץ דרך מ"רשומון". בעיקרון, הבמאי היפני לקח כאן את האסתטיקה של ג'ון פורד ואת הסיפור הבסיסי של המערבון האמריקאי, אבל גם הוסיף לשני אלה אלמנטים חדשים – העובדה שבמרכז העלילה לא עומד גיבור בודד אלא חבורה; הצגתו של הסמוראי כמי שגורלו נגזר מראש והוא כלוא לעד במעמד שלו, בניגוד לקאובוי הנהנה מחופש בחירה; הכוריאוגרפיה של סצנות הקרב ותנועות המצלמה השוטפות; השימוש המושכל בעריכה מהירה ובהילוך איטי. כל המאפיינים הללו אומצו בידי יוצרים מערביים, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך (למשל "גוסט דוג" של ג'ים ג'רמוש), גם במערבונים וגם בסרטי פעולה בכלל (למשל "הסמוראי" של ז'אן-פייר מלוויל), גם באופן עקיף וגם באופן ישיר ("שבעת המופלאים").

הקללה של סרטים כל כך משפיעים היא שריבוי החיקויים הופכת את החדשנות שלהם למובנת מאליה, אבל "שבעת הסמוראים" מצליח לעמוד בפני עצמו ולא רק כאבן פינה היסטורית, והוא עדיין אחד מהסרטים האהובים בכל הזמנים.

קורסאווה לא שאב השראה אך ורק מיוצרים בני זמנו, אלא גם מן הקלאסיקות הגדולות של התרבות המערבית – למשל שייקספיר. וכך, בסרט זה הוא מציג עיבוד חופשי ל"מקבת", שהלביש את הרעיון הבסיסי שלו לגבי כוחה ההרסני של השאפתנות חסרת המעצורים על סיפור תקופתי יפני, ותירגם את הדימויים הוויזואליים של שייקספיר בצילומי נוף מהפנטים. זה היה הסרט שבו הפגין קורסוואה לראשונה את היכולת שלו לייצר אווירה ולהמחיש תחושות פנימיות בלי להשתמש במילים.

ההשפעות של קורסאווה היו טמונות לעתים גם בדברים הקטנים, שאף קולנוען פשוט לא חשב עליהם קודם לכן: למשל, הרעיון להציג את הסיפור דרך נקודת מבטם של שתי דמויות שוליות לכאורה. כך הוא עשה בסרט זה, שבו שני כפריים פשוטים מלווים נסיכה בהרפתקאותיה. ג'ורג' לוקאס ראה, הוקסם וברא על פי "המבצר הנסתר" את העלילה של "מלחמת הכוכבים". בדרך עקיפה, קורסאווה שוב שינה לעד את הקולנוע האמריקאי.

והיפני לא עצר: סרט סמוראים זה, מ-1961, היה מבוסס במהותו על כתביו של דאשיל האמט, אבל כמיטב המסורת האירונית של קורסאווה, היה לאחר מכן השראה לעשרות יצירות מערביות, כולל העיבוד הישיר "בעבור חופן דולרים". דמותו של הרונין (סמוראי שאיבד את אדוניו) המגיע לעיירה ומסכסך בין הכנופיות השולטות בה בראה מודל חדש של אנטי-גיבור, והכניסה לסרטי הסמוראים בפרט ולסרטי הפעולה בכלל ממדים חדשים של אלימות גרפית ושל הומור שחור. שנה לאחר מכן הגיע גם המשך, "סנז'ורו".

לאחר תקופה קשה של 18 שנה, שכללה מעט מאוד הצלחות, הרפתקאה כושלת בהוליווד וניסיון התאבדות, שב קורסאווה ליצור אפוסי פעולה – וזה לא היה פשוט. ביפן כבר לא חפצו לספק את התאוות היומרניות של הבמאי שלכאורה מכר את נשמתו למערב, כך שהיוצר הוותיק נאלץ לשנורר בהוליווד. כהוקרת תודה על כל מה שלימד אותם, ג'ורג' לוקאס ופרנסיס פורד קופולה סייעו לקורסאווה לצלם את הפרויקט עתיר התקציב הזה, שעשה היכרות בינו לדור חדש וצעיר של צופים.

חמש שנים לפני שקיבל אוסקר של כבוד, היה מועמד קורסאווה בפעם הראשונה והאחרונה בחייו לפרס בקטגוריית הבימוי הודות לסרט זה, שגם היה המפואר והמושקע ביותר בקריירה שלו. כמו ב"כס הדמים", גם הפעם שאל היפני סיפור מסגרת שייקספיריאני – במקרה זה, את קרב הירושה שב"המלך ליר". בעשור שבו הקולנוע האמריקאי סבל מבצורת והקהל המקומי חיפש מזור ביוצרים זרים, קורסאווה נראה רלוונטי מתמיד, בהתאם לכך, בצד הפצת "ראן" הגיע לאקרנים גם "רכבת אל החופש", מותחן אמריקאי שהיה מבוסס על תסריט של היפני.

בתקופה שבה צמח קורסאווה, הקולנוענים היפניים התחלקו לרוב לשני סוגים: כאלה שיצרו סרטים תקופתיים וכאלה שעסקו בדמויות בנות זמנם. כיאה למעמדו כפורץ דרך, קורסאווה העז לפעול בשתי הסוגות, ונחל הצלחה בשניהם.

דוגמה מובהקת לכך היא דרמה זו, שבה הביא הקולנוען לידי ביטוי את תפיסת העולם שתלווה את כל יצירתו – ההנחה האקזיסטנציאליסטית שהחיים הם מה שאנחנו עושים מהם. קורסאווה ממחיש זאת דרך סיפורו של פקיד עירייה אפרורי, המחליט לצקת תוכן לחייו חסרי המשמעות רגע לפני שהם מסתיימים. התמונה שבה הוא נפרד מן העולם במבט של סיפוק והשלמה היא אחת היפות ביצירה של קורסאווה ובתולדות הקולנוע בכלל. במשך שנים מתכננת הוליווד ליצור לסרט עיבוד אמריקאי בכיכובו של טום הנקס, אבל זה טרם קרה.

בניגוד ל"איקירו" המצליח, המבט השאפתני והמדכדך שנתן קורסאווה בעולמם של עלובי החיים בטוקיו ספג מפלה צורבת, וגרם לבמאי לשלוח יד בנפשו. למרבה המזל, גם ניסיון ההתאבדות כשל. קורסאווה האריך ימים עד מותו בגיל 88 ב-1998, וזכה לראות כיצד "דודסקדאן" צובר פופולריות עם הזמן ונכנס לקאנון כאחד מסרטיו הטובים.

קורסאווה סיים את הקריירה שלו בשלוש דרמות. הראשונה, האישית והטובה שבהן היתה אסופת מעשיות המבוססות על חלומותיו, ובאחת מהאפיזודות הללו הופיע גם מעריצו הוותיק מרטין סקורסזי. שנה לאחר מכן המשיך קורסוואה את הפלרטוט שלו עם הקולנוע האמריקאי ב"רפסודיה באוגוסט", שבו הופיע ריצ'רד גיר, ואז נפרד מן המסך הגדול ב-1993 ב-"Madadayo", דרמה תקופתית על טוהרת השחקנים היפנים.