האחד: על המוזיקאי Ne-Yo

האובססיה של כוכב הפופ/אר אנ' בי Ne-Yo למייקל ג'קסון היא עובדה ידועה מיום שהמוזיקאי המצוין הזה התפרסם, אבל ב-"What Have I Done", השיר האחרון ב-"Libra Scale", אלבומו החדש והרביעי, נראה שהעסק קצת יצא משליטה: לצד השירה, שהיא העתק מדויק בסולם ובצבע של מלך הפופ, Ne-Yo פשוט שחזר במדויק את ההפקה המוזיקלית של "Human Nature", משיריו הגדולים ביותר של ג'קסון (מתוך "Thriller"), באופן שהסיט לחלוטין את הריכוז מהשיר עצמו והתמקד כולו בניסיון להבין האם מדובר בהערצה עמוקה ומרגשת, או בגניבה טיפוסית לרוקרים ישראלים חסרי השראה.

וזה עוד לא הכל: כחודשיים לפני כן, Ne-Yo הוציא את הקליפ ל-"One In A Million", שמוקדש לניסיונותיו להקסים אישה שלא נענית לחיזוריו בריקודים, קונספט שבוצע באופן דומה להפליא לקליפ של "The Way You Make Me Feel". לפני כן, ב-"Champagne Life" האדיר שפותח את האלבום, Ne-Yo משחזר אחד לאחד את סגנון השירה של ג'קסון ואת הכללים שניסח לפופ והאר אנ' בי המודרניים.

באחרונה, הוא ביצע קאבר ל-"Earth Song" של ג'קסון עם שריס ובוולנטיין האחרון הוא הופיע באנגליה עם כפפה שחורה על היד, במחווה לזו הלבנה של ג'קסון. Ne-Yo, באמת אחד הכותבים והמבצעים המוכשרים והכריזמטיים של העשור במוזיקה השחורה, החליט שלהיות הוא עצמו לא יספיק ועתה, כשהמלך ממילא מת – זו ההזדמנות שלו.

האמת היא שהוא לא טועה כל כך בגדול וממילא, שאפר כיימר סמית' (שמו האמיתי של Ne-Yo) לא ראה ממילימטר אף אחד במהלך הקריירה שלו, בדיוק כמו ג'קסון התחרותי והדורסני. הוא נולד לפני 31 שנים בארקנסו, בן לאבא אפרו-אמריקאי ואמא שהוריה היו גבר שחור ואישה ממוצא סיני. הוא גודל לבד מגיל צעיר, ללא אב ועבר עמה ללאס וגאס כדי להתחיל מחדש. אחרי שהופיע בלהקת אר אנ' בי בשם Envy שהתפרקה בשנת 2000 ו-Ne-Yo עבר לחברת סוני קולומביה, שזרקה אותו עוד לפני שהספיק לשחרר את הסינגל הראשון מאלבום הבכורה.

אלא שמה שג'קסון הרוויח בעבודה קשה מגיל 6, הגיע ל-Ne-Yo, אז בשנות ה-20 לחייו, די במקרה: הזמר מרקוס יוסטון שמע את השיר שהיה אמור להיות הסינגל מתוך האלבום שלא יצא, הקליט את השיר לאלבום שלו והפך את Ne-Yo לשם חם בבורסת כותבי השירים במוזיקה השחורה, ששיוועה לקול שיהיה סקסי, רגיש וגברי בו זמנית. Ne-Yo היה שם בדיוק בזמן, עם הלהיט "Let Me Love You" של מריו, שכתב Ne-Yo. שם, אחרי עשרות שיתופי פעולה, הגיעה הפריצה הגדולה של "האחד", האיש שעל פי הוגה השם Ne-Yo, "רואה את המוזיקה כמו שניאו רואה את המטריקס".

לאחר מכן, הספיקה לג'יי זי פגישה חטופה עם המוזיקאי הצעיר כדי להבין שהוא צריך אותו בחוליית האר אנ' בי של דף ג'אם, חברת התקליטים הענקית שניהל. בנקודה הזו, Ne-Yo הבין שאם הוא רוצה להיות כמו אלילו הגדול מכולם, הוא צריך להפסיק להיות כל כך נדיב כלפי הכישרון שלו והשימוש שנעשה בו על ידי אמנים. מכאן, הגיע הזמן לדאוג לעצמו.

אם יש משהו ש-Ne-Yo יודע לעשות מגיל צעיר, זה לדאוג לעצמו. לא סתם הוא קרא לאלבום הבכורה שלו "In My Own Words", "במילים שלי". "כל כך נמאס לי משירי אהבה, הם כל כך עצובים ואיטיים, למה שלא נכבה את הרדיו?", הוא שר בלהיט המוביל של האלבום, "So Sick", אבל הרדיו האמריקאי, כמו גם היפני והבריטי, נכנע לקסם החלקלק של Ne-Yo, שהציג לעולם המוזיקה השחורה דמות משוכללת של אדם שהוא גם זמר אר אנ' בי חרמן, גם מאהב רגיש, גם כוכב פופ, גם כותב שירים, גם מלחין אותם, גם רקדן בחסד, סוג של כוכב אופנה ובקיצור – אייקון בסטייל שאמריקה אוהבת.

למעשה, האהבה של אמריקה ל-Ne-Yo הביאה לו מקום ראשון בבילבורד בשני אלבומי הסולו הראשונים שלו ומקום שני באלבום השלישי, "Year Of The Gentelman" שהביא לו 2 פרסי גראמי על השיר "Miss Independent" מתוכו. גם האלבום החדש, "Libra Scale" הוא מועמד רציני להדחת "Speak Now" של טיילור סוויפט מהפסגה בטבלת מכירות הדיסקים בארה"ב, שם ייצא האלבום בסוף החודש, אחרי מסלול השקה טרנס-אטלנטי שהחל ביפן ויעבור באירופה. Ne-Yo הביא לאלבום את כל האיכויות המוכרות שלו – הקול המושלם, ההפקה הנוצצת, אווירה של סליז לצד רומנטיקה וגם קונספט של ממש שעוטף את השירים – סיפורם של שלושה זמרי אר אנ' בי שניתנת להם האפשרות לזכות בתהילת עולם, אך נאסר עליהם להתאהב.

מכאן גם שם האלבום, שפירושו בתרגום חופשי הוא "כף המאזניים", זו ששוקלת את שני הצדדים – התהילה מול האהבה. מבין הביקורות שכבר התפרסמו על האלבום, נראה שהגרדיאן קלע במיוחד כשטען שסיפור הקונספט לא ממש מחזיק מים, אבל "השפעות המייקל ג'קסון של Ne-Yo מהנות כמו תמיד", כפי שכתבה קרוליין סאליבן.

הייחוד של Ne-Yo לעומת זמרים אחרים בז'אנר אינה נמצאת ביכולת הכתיבה שלו אמנם, וכאן גם ההבדל הגדול באמת בינו לבין ג'קסון – הטקסטים של Ne-Yo לא ברמה של רפאל סאאדיק וגם לא של כישרון עולה בתחום כמו מאייר הות'ורן הנפלא, התקווה הלבנה הגדולה של האר אנ' בי והסול. עם זאת, בתוך העולם המסחרי להחריד של ז'אנר שממלא קבוע את משבצות הצמרת בטבלת הבילבורד, Ne-Yo מתעקש להחדיר אלמנטים אמנותיים שיתמכו במוזיקה, הן באמצעות קליפים ארוכים ומושקעים, ניסיונות מוזיקליים חדשים והרבה רוח טובה של אמנות, שתאזן את הסקס שהז'אנר מוכר.

כמו ג'קסון, Ne-Yo לא רואה במוזיקה שהוא עושה רק אמצעי לפרסום וכסף, גם משירים רעים כמו "Beautiful Monster" אפשר להבין ש"האחד" סימן לעצמו מטרה – להיות אמן שיזכרו, בכל דרך אפשרית. זו הסיבה שבניגוד לאמנים כמו טריי סונגז או דריוס ראקר, ל-Ne-Yo יש גם סיכוי בישראל, אם קברניטי הטעם הטוב של שידור מוזיקה מחו"ל יבינו שלא מדובר באירוע פנים-אמריקאי, כפי שהם מתייחסים לכל ז'אנר האר אנ' בי.

למרות ההצלחות הגדולות של Ne-Yo, נראה שבסופו של דבר הוא ירשום לעצמו החמצה אחת שכלל לא היתה תלויה בו: לקראת הקאמבק הגדול של מלך הפופ, וויל איי.אם מהבלאק אייד פיז גייס את Ne-Yo לסיוע בכתיבת אלבום חדש למייקל ג'קסון. הסוף הידוע לכל סתם למעשה את האפשרות של Ne-Yo להגשים את חלומו הגדול ביותר – לרשת את מקומו של ג'קסון תוך כדי קבלת ברכתו.

עם זאת, באקט אצילי למדי, הודיע Ne-Yo שלעולם לא יקליט את השירים האלו בעצמו, אלא ייתן אותם למשפחת ג'קסון, מתוך תקווה שאחיו ואחיותיו יקליטו אותם יחדיו. "השירים נכתבו למייקל 'גקסון – זה יהיה חוסר כבוד לתת אותם למישהו אחר", אמר Ne-Yo לדיילי סטאר. "אני לא יכול להוציא אותם בעצמי, הם נועדו עבורו". עם ההחלטה הזו, Ne-Yo לא רק מכבד את זכרו של המת ומסרב לעשות עליו הון תרבותי, אלא גם מודיע: את הכתר ואת תואר "מלך הפופ" הוא יצטרך לעשות באמצעות המוזיקה שלו, דומה ככל שתהיה לזו של מלך הפופ המקורי.