עשר שנים, ארבעה אלבומים, אינספור איזכורים, טופ-סלבריטי אייקוני וכמה להיטים שנוצקו בבטון כעמודים עליהם אפשר לבנות אולם ריקודים מפואר. ועדיין - החידה הזאת המכונה N.E.R.D, פארל וויליאמס, צ'אד הוגו ושאי היילי, נותרת עדיין בלתי מפוענחת.
לא ברור מה בדיוק הולך שם ומה הם מנסים לעשות במוזיקה. בכל אלבום של N.E.R.D הפער בין המצוי למדומיין הולך וגדל. אם הראשון היה אלכימאות מפוארת עם רגעים תמוהים שנפלה בול בזמן; השני המשיך את המומנטום במסע על אדים אל החלל ממנו מגיעה המוזיקה של ווילאמס והוגו; השלישי היה בגדר חידה מתנשפת השרויה במרדף לא ברור אחרי מה, אבל התוצאה הייתה מאד מאולצת, ולא נעים לומר, טיפה משעממת.
יומרה היא דבר מבורך למוזיקאים, בטח קאנוניים לתרבות הפופולרית כמו השניים שמוכרים גם בתור הנפטונז; אבל עם יומרה, תגיד לכם כל אם, לא הולכים למכולת. ובאלבום ההוא, "Seeing Sounds", הם גמרו עם מקבילה מוזיקלית לסניף AM-PM - אותם מוצרים, אותו אור פלורסנטי, הרבה יותר יקר ופתוח בשעות לא שגרתיות.
עוד בוואלה!
האלבום הזה אמור להחזיר את הנפטונז למגרש המשחקים הבוטיקי שלהם, לכיכר מדינת הפסיכדליה-פופ-היפ הופ שהם כוננו בהרבה עבודה קשה, ועם יותר מדי פלאשים בעיניים.
כאלבום, "Nothing" הוא היצירה השלמה הטובה ביותר של הטריו הזה (כן, יש גם את שאיי היילי שמדי פעם מבליח לקשקש משהו כשפארל לוקח קטנה לנשימה). יש פה את המוזיקה ש- N.E.R.D תמיד חיפשו, בתוך שירים שמצריכים ביקור נוסף ולא מתאדים עם פתיחת הפחית הנפטונית המוזהבת וכן, יש כאן כמה בומבות שמה לעשות, רק וויליאמס יכול להפוך אותן לכאלו.
אבל חלילה לי מליצור פה רושם של מאסטרפיס. ב- 2010, שנה מצוינת ומרתקת למוזיקה, יש הרבה יותר אלבומים חשובים וטובים מ-"Nothing" אבל בדיסקוגרפיה הפרטית והיוקרתית של הטריו, זה האלבום שאמור לפתור את החידה בעלת שני הראשים של N.E.R.D - מה הם בעצם?
כמו כל אלבום של N.E.R.D, השיר הטוב ביותר נמצא בפתיחה. "Party People" הוא אמנם החלש מבין ארבעת שירי הפתיחה בקריירה של ההרכב, אבל עדיין יש בו את המרכיב הרפטטיבי הזה שמזניק לעיניים דימויים של בחורות מחוקות, אורות מרוחים, ערמה של פתקי שתייה בכיס וטלפון שלא מפסיק לתהות איפה אתה. יאללה בלאגן. T.I בחיקוי ביג בוי קטן משתלב בפארטיה שהיא עוד יום בחיים של אייקון בלייני כמו וויליאמס, הברוך אגדתי של ההיפ הופ.
עוד בוואלה!
לאחריו, N.E.R.D לא משתהים לשנייה וחותכים לצלילת סינתי סטייל פרוטופלסמה (אם לזרוק לכאן את ידידינו מאיר אריאל והדאווין שלו על שירי מחאה) לתוך בריכה אייטיזית עם שירים שמתקשרים עם ויסאז' ("Hypnotize U" המעולה בהפקת דאפט פאנק שחוזרים לעניינים) או כאלו שמזכירים ברמיזה עבה את השוס של דאריל הול וג'ון אוטס "Can't Go For That" (השיר "Perfect Defect" הלא ברור, אבל בקטע הטוב).
ביניהם יש שתי יציאות תמוהות שעושות את "Nothing" למיוחדג' כזה: "Help Me" בו פארל מדמה עצמו לג'ים מוריסון שחור אגב, לא השוואה כה מופרכת ומנסה לעשות מעשה "Waiting For The Sun" המיתולוגי, בשיר שלא כל כך סוחב והשני הוא "Victory", השיר הכי סחי באלבום אבל כזה שמביא פיתול מיליון דולר לנוסחת בלדת הרוקנרול הקלאסית. טוב. טוב לאללה.
לעומת זאת, אחריו מגיעות הפאלטות הבלתי נמנעות של N.E.R.D - שירים מעפנים שלא ברור מה היה הלחץ להכניסם לאלבום בן בסך הכל עשרה שירים (14 בגרסת הדלוקס). אבוי לאותו איש שזהו האור שראה בשיר "I've Seen The Light" ו-"God Bless Us All" נשמע כמו שארית מהאלבום של הקליפס שכבר לא יצא, הביט רוצח אבל השיר לא מגיע לקרסוליו ונאבד לתוך אוווווווו אחד ארוך, מפוהק ומשעמם.
פארל הוא עדיין לא ג'ים מוריסון ולא בריאן ווילסון השחור כמו שהיה חושב. בשירים הרעים, המלודיות הבנאליות רק נשמעות רע לעומת הביט, שאפשר לחוש בו את הטאץ' של ידו הארוכה והדוממת של מסייה הוגו בכל מכת סנר והתקפת חצוצרות כאן.
עוד בוואלה!
לקראת הסוף, פארל נזכר מאיזה צד מרוחה החמאה וחוזר לקרוץ את קריצת מיליון הדולר שלו, עם שיר שמתקשר עם השיר הטוב ביותר של הנפטונז מעולם, "Lapdance". עשור אחרי שיצא, הוא מופיע כ-"Nothing on You" , גרסה מרוככת ועגולה יותר מהפצצה ההיא, אם כל הסיבות למוזיקה של N.E.R.D. גם "Hot N Fun", השיר עם נלי פורטדו הוא להיט כמובן, עצם גרומה שמסתובבת עדיין על ליין בס מהגיהנום, כזה שמביא את הדרייב שקצת חסר לאלבום כולו, אבל לפחות סוגר אותו יפה.
כשהם באים רעבים, והם באו רעבים, N.E.R.D יודעים את העבודה. זה לא קורה כשהם מחפשים מה הולך היום בגזרת חובשי המשקפיים הגדולים, שעוד שנייה יזרקו את דיפלו כי הוא התמסחר, אלא דווקא כשאין להם להיט בקנה וכשהם לבדם עוצמים עיניים ואז הם סוף סוף רואים את הצלילים האלו שעושים אותם למה שהם: אלכימאים בחסד עליון. הפעם, בצניעות לא אופיינית, הם סיימו עם משהו ביד, אשכרה אלבום.