מלחמה

המלחמה התחילה עשר דקות לפני תום השיעור השני.

מורגלת בסימני האזהרה המאותתים ש"טוב לא ייצא מזה", הכינה עצמה לקרב.
הפעם נפתחה המערכה בקרקורים קלים מכיוון הבטן. צביטת הרעב הראשונה העלתה במוחה מייד את תמונת הכריך המחכה לה בסבלנות. היום אף הגדילה לעשות וחתכה לעצמה קערת ירקות טריים. חה! קערת ירקות...

בהתחשב בכך שביום חמישי ייערך מבחן מקיף בחקירת פונקציות, (פלוס ספיחים מהמבחן של פסח בו חצי כיתה נכשלה), היא יכולה רק לחלום על הירקות שחתכה. יהיה לה מזל אם תגיע לכריך. יש עוד שמונה דקות, ארבעים וחמש שניות עד לזינוק.

היא עושה הערכת מצב:

כריך שלם (בלי ירקות בצד) – שתיים-שלוש דקות

פיפי – ארבע דקות בממוצע, תלוי במצב התור בשירותים

שיחה עם אמא של אור פרחי על כך שלא יוכל לצאת לטיול השנתי אחרי שבירת החלון במבואה – חמש דקות (יעל פרחי היא עובדת סוציאלית, אפשר לקוות שהשיחה תהיה קצרה ועניינית ולא תדרדר למשבר קולוסאלי).

חישוב מהיר מעלה שיש לה 11-12 דקות לדחוס בתוך הפסקה של 10.

לקחת אויר!

לקרקור הבטן המוכר והידוע נוסף כעת גם הלחץ בשלפוחית. לעזאזל. המנחה בקבוצת התמיכה אמרה, שאם תשתה עוד ליטר ביום תוכל לרדת את "השלושה קילו" שתקועים כבר חצי שנה. בינתיים העודפים מבוצרים היטב בחגורת הביטחון סביב ביטנה ולה נוסף אויב חדש מדרום.

מה הסיכויים שתוכל להחזיק מעמד בלי ביקור בשירותים עד להפסקה הגדולה?

50-50. מספיק טוב, נלך על הכריך. ודווקא השקיעה היום - לא סתם גבינה לבנה עצובה וסתמית. היום מרחה לעצמה כף חומוס (חצי מנת חלבון) והוסיפה עלה חסה פריך ופרוסה של גמבה. אם תאכל את הכריך אפשר יהיה לספר בקבוצה ש"בהחלט אכלה ירקות היום וכ-ן דאגה לעצמה, ולא השאירה את עצמה אחרונה בתור" (אחרי התלמידים, הילדים והבעל). זה לא נקרא לשקר – גם עלה של חסה ופרוסת גמבה הם ירקות.

עוד דקה ופעמון הזירה יצלצל. הלחץ בשלפוחית גובר. היא מבינה שהיום זה מלחמת אין-ברירה. תוך כדי הכתבת מספרי העמודים לשיעורי הבית, היא פותחת את כפתור המכנסיים על מנת לחסוך בזמן. בדרך לשירותים תפתח גם את הריץ'-רץ' וכך תספיק בדיוק. יכול להיות, יש עדיין סיכוי קטן, שהיום ילך לה קלף משוגע והיא תספיק גם וגם. מ-ק-ס-י-מ-ו-ם תאכל את הכריך בדרך לשירותים. מה? הרי לא מזה משמינים.

שעת האפס מגיעה. מהרמקול הגדול פורצת תרועת חצוצרות. עשרות מורות מדדות במהירות החוצה. תיקיהן פתוחים למחצה, פה ושם דפים עפים ברוח. פניהן נואשות. מי לחדר המורים להתאוששות מהירה, מי לשירותים. מזווית העין היא רואה את יעל פרחי והיא לא נראית מרוצה. צריך להוסיף שלוש דקות לחישוב זמן השיחה.

התור לשירותים קצר, איזה מזל. חמש מורות על שני תאים. ערן המורה להתעמלות מנופף לה לשלום בחיוך. נחמד דווקא. היא מנסה לחייך בחזרה, אבל עלה החסה נתקע לה בשיניים. לא נורא, הוא יודע שהיא בן אדם חיובי.

התור מתקדם, אבל כך גם מחוגי השעון וגם אסתי המנהלת שעין הנץ שלה איתרה אותה בין המחכות לתורן. היא הולכת ומתקרבת אליה, היא אשכרה מתכננת לתפוס אותה כאן!

"בוקר טוב, אסתי"

"בוקר טוב, בוקר טוב. נו, אם צריך להיפגש, אז אפשר גם כאן פרום אול פלייסס!"

המבט של אסתי לא מבשר טובות. מכל האפשרויות כולן – מארב מתוכנן היא לא לקחה בחשבון. עוד שתי מורות והיא נכנסת. מה יבוא קודם?

"אז מה? יש לך תשובה עבורי?"

היא מסתכלת סביב, אין לאן לברוח.

"החלטת? אי אפשר לומר שלא היה לך מספיק זמן. כ-ל חופשת הפסח ניתנה לך."

גילי יוצאת מתא השירותים ועדה נכנסת. גילי! גילי! יכול להיות שניצלה? הרי גם גילי עוד לא נתנה תשובה לאסתי וגם היא התבקשה לחנך כיתה בשנה הבאה.

גילי מזהה את הסכנה וחומקת מאחורי גבה של המנהלת.

לעזאזל.

"אז מה את אומרת, כיתה י' חדשה? או אולי י"א? אני שומרת לך את י"א חמש. דורית נוסעת לשליחות עם בעלה. קנדה. שלוש שנים, שיהיה לה לבריאות. כיתה נהדרת י"א חמש – את תיהני ותודי לי! עוד תראי, מתנה אמיתית. ובליעד כהן אני אטפל. עליי. אין לך מה לדאוג."

הכניעה מתחילה לבצבץ מקולה - "אבל אסתי... רק עכשיו גמרתי שלוש שנים כמחנכת, עם החמש יחידות מתמטיקה וכיתת האתגר, בעלי אומר שהוא כבר לא רואה אותי. אני פשוט חייבת הפסקה!"

זהו זה. היא השתמשה בכל הארטילריה העומדת לרשותה.

שתיקה. מיכל ההדחה הנשטף מסמן שגם עדה בדרך החוצה. עכשיו תורה להיכנס.

"אוקיי, אני מבינה. אני בהחלט מבינה. את עייפה מכדי לחנך עוד שנה. אז אם ככה - מרכזת שכבה!"

אהה? איך לא ראתה את זה מגיע? איך נרדמה בשמירה?! הרגליים שלה כושלות. מה מעכב את חגית למען השם. כחיה לכודה היא שולחת מבטיה לצדדים. מאיפה תבוא הישועה?
יעל פרחי מחכה לה ליד דלת הכיתה. "יעל! יעל!" ליבה יוצא אליה ללא קול. היא מרכזת את כל כוחות הטלפתיה שברשותה ומשדרת אותות מצוקה אילמים: "יעל! יעל! אני כאן!"

לא להאמין, יעל מפנה את מבטה שמאלה ברגע זה ממש, עיניה סורקות את השטח, מזהות אותה וננעלות. כמשוריין טעון היא מתחילה להתקרב אליה. איזה מזל! זה עבד.

"אסתי, סליחה, קבעתי פגישה עם יעל פרחי. את יודעת, בקשר לאור, ולטיול השנתי, אני פשוט חייבת לראות אותה..."

בתפנית חדה היא פונה מהשירותים וצועדת לכיוון הכיתה. היא מרגישה בגבה מדקרת חרב. באמצע רחבת הטקסים הגדולה היא פוגשת את יעל ולוחצת את ידה בחום, מעלה חיוך גדול על פניה

"שלום יעל! בואי, בואי, יש לנו כמה דקות לדבר – באת בדיוק בזמן"

בתנועה בלתי מורגשת היא רוכסת בחזרה את כפתור המכנסיים.
היא אולי הפסידה בקרב, אבל היא תנצח במלחמה!