שנוזלים

פול היטון, מנהיג הביוטיפול סאות', מזכיר את כל אותם גברים אנגלים בקומדיות האנגליות: הוא אפור למראה ומזדקן תמידית, הוא שותה יותר מדי, הוא די מכוער, אבל בעל הומור עצמי חינני. הוא בודד ומריר, אבל מתבונן על העולם בציניות כובשת, וביום טוב הוא יכול להמיס את לבך. היטון צמח בעיר האל שבצפון אנגליה, בתור הסולן של ההאוסמרטינס - להקת פופ מופלאה, בלתי יומרנית (אם אואזיס הכתירו את עצמם ללהקה הגדולה ביותר בעולם, ההאוסמרטינס טענו שהם "הלהקה הרביעית הכי טובה בהאל") ומצחיקה (ע"ע הריקוד הקטן של נורמן קוק בקליפ של “Happy Hour”), שמצטיינת באמנות האנדרסטייטמנט.

על חורבותיה הקים היטון את הביוטיפול סאות' (השם הציני מתייחס לכך שהדרום היפה הוא ההפך הגמור מכור מחצבתו של היטון בצפון הקודר והאפרורי), שבתחילת דרכה, בסוף האייטיז, תפקדה כלהקת פופ מינורית עם כמה דברים חשובים לומר לעולם. בזמנו זה היה נראה לגמרי לא סביר, אבל כמו שנורמן קוק היה יכול להפוך יום אחד לפאטבוי סלים, גם הביוטיפול סאות' היו יכולים להפוך לאחת הלהקות המצליחות ביותר באנגליה. קוק אמנם עשה תפנית מוזיקלית רדיקלית (עוד הרבה לפני שהפך לפאטבוי) כשפנה לאלקטרוניקה, אבל היטון לא היה צריך להשתנות. בניגוד לקוק, הוא מעולם לא התעדכן במה הולך אצל החבר'ה הצעירים ונשאר בוק מיינסטרימי כמו שהוא, ומסתבר שזה מספיק טוב כדי למכור לאנגלים כמויות מפלצתיות של תקליטים ולמלא איצטדיוני כדורגל מקומיים.

גם אם מחוץ לאנגליה קשה להאמין, הביוטיפול סאות' הם להקת ענק במדינתם. תוסיפו לזה את העובדה שהם פונים בעיקר לקהל מבוגר, ותבינו למה הם מזמן לא נחשבים קולים. למי שזה לא מרתיע אותו, לביוטיפול סאות' יש אינספור מעלות אחרות, שמתחילות בכתיבת השירים, ממשיכות בטקסטים השנונים (לפעמים על גבול המתחכמים) שהם תמיד ריאליסטיים, אמיתיים ומרגשים, ומסתכמות בביצוע של היטון פלוס איזו בחורינה עם קול יפה, שמרגיש כמו לאכול צ'יפס עם חומץ מנייר מגולגל בהמתנה ארוכה לנייט-באס.

עד כה הוציאו הביוטיפול סאות' שבעה אלבומי אולפן. באמצע שנות התשעים הם כבר הוציאו אוסף להיטים בשם “Carry On Up the Charts”, אבל מאז הם הוציאו עוד כמה תקליטים ומבחינתם הגיע הזמן לעוד אוסף, וכך קיבלנו עכשיו את "סוליד ברונז – גרייט היטס" (הליקון). מבחינתי ומבחינת צרכן הלהקה הנבון, האוסף הזה מיותר למדי, בייחוד בגלל שאת התקליט היפה ביותר שלהם, "מיאו" (האלבום הראשון בהשתתפותה של הזמרת השנייה שלהם, ג'קי אבוט), הם הוציאו קצת לפני האוסף הקודם, וגם בגלל שמהאוסף החדש נודף ריח חזק של מתנת כריסמס (הוא יצא קצת לפני בואו של סנטה קלאוס, שכידוע חזק בתחום תלושי החג ב-HMV). וזה שיש בו סינגל חדש ורמיקס של מורצ'יבה זה ממש לא תירוץ.

למי שלא מחזיק אף תקליט של הביוטיפול סאות' בבית מספק האוסף 17 שירים של הלהקה, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, החל משירים ישנים יותר עם הזמרת הראשונה והמעצבנת, בריאנה קוריגן, ועד ללהיטים עדכניים יותר כמו "פרפקט 10", כולל הקאוור ל’Dream a Little Dream” של המאמאז אנד פאפאז, שלא יצא באף תקליט קודם. האוסף מכיל כמה שירים יפים ממש כמו “Good as Gold” או “Dumb”, אבל בהיותו אוסף הוא מחזק את הבעיה הנוצרת ממילא עם להקות לא קוליות: בכל פעם שהם מפשלים וכותבים שיר לא טוב, בא לך לקבור את עצמך על כך שאתה אוהב אותם. במקרה של הביוטיפול סאות' הפתרון שלי הוא לרוץ מיד ל"מיאו" ולשמוע את שיר מספר שש.