פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סיפור הפרברים

      יעל בדרשי על תערוכת הציורים המצמררת של נטע הררי נבון

      "תעיפו את הדבר הזה ממני, אני לא מסוגלת להסתכל על זה". התגובה של ש' לציור של נטע הררי נבון (זה שמופיע במדור הגלריה של וואלה) היתה אלימה. בציור הזה רואים גבר לבן עירום שמתעסק עם ילדה שחורה, מופשלת תחתונים. גם מי שלא עבר התעללות מינית בילדותו (וש' כן עברה) לא יוכל להתעלם מתחושת האי-נוחות, הגועל והאימה העצורה שהציור הזה מעורר. בעיני זה ציור חזק מאוד. לא רק בגלל האמירה הישירה והבוטה, שמערטלת נושא שעד לא מזמן היה אפוף בשתיקה, אלא בגלל העיצוב האסתטי, המוקפד והפרטני של הסצינה.

      מי שעבר אירוע טראומטי דומה יכול לזהות את ההיצמדות לפרטים, האופיינית כל כך לרגעים שאת עוצמתם המוח מסרב לקלוט. ברגעים של טראומה המוח רושם בזיכרון רק את הדברים שניתן לתפוס ולהבין ולקטלג. גם אם לא זוכרים את המעשה הנורא, זוכרים גרב, שערות על זרוע, קישוט לסוכה, איזה פרט קטן שנתקע בהארד-דיסק. כעבור שנים נתקלים בחפץ או ריח או צליל שמזכיר את הפרט הזה, וכל מגוון התחושות האיומות שהודחקו צף על פני השטח. ההיצמדות לפרטים היא היאחזות נואשת בשפיות. זה מה שהציורים העגולים, הריאליסטים, המטופחים והמדויקים של נטע הררי נבון מזכירים לי.

      כשהיא מציירת באופן ישיר התעללות מינית של מבוגר בילדה, העלילה גונבת לציור את ההצגה. התחושה היא כאילו העין לא רואה באמת את מה שהיא רואה (הפשטה של צבעים וצורות) אלא מקבלת זריקה של תוכן ישר לדם, בלי מסננים ובלי מרככים. המוח שיוצר את התמונה בתודעה מפרש ומתרגם אותה מיידית והופך אותה לחוויה סיפורית עם משמעות מזוככת. החשיפה הישירה הזאת עלולה לעוור. בגלל עוצמת האמירה, ע' סירבה בכל תוקף להביט בציור ולהיחשף להשפעה שלו.

      הציורים המוצגים כעת בגלריה רוזנפלד מציעים פילטר מרכך. בכך הם מחוכמים יותר: אנשים כמו ש' לא יירתעו מהם בבעתה, וקהל היעד לא יברח מיד (בהנחה שכל יוצר מכוון את העבודה עבור מישהו שיבין אותו, ולא עבור מסה ערטילאית של מעריצים, אי שם בנצח הנצחים של ההיסטוריה). המשמעות תחלחל פנימה לאט יותר, אולי רגע או שניים אחרי, אולי אפילו לא באותו יום. בתערוכה הנוכחית הנושא לא השתנה. אופן הצגתו עדיין בוטה. אבל המבט מוסט הצידה מהמעשה הנורא אל הפרט הקטן שהמוח מסוגל לעכל. אל הרגע שאחרי, או שלפני, אל פיסת טריוויה שולית כמו כפכף של אשה. כל פרט שולי כביכול הוא חלק מאותה עלילת פרברים מצמררת.

      ולהבדיל מטראומות. גם בתערוכות, סרטים או ספרים בעלי משמעות יש משהו קטן שנתקע בזיכרון, גם אם ההקשר נשכח. מהסרט של היצ'קוק זוכרים את סיכת העניבה, גם אם לא זוכרים בדיוק למה היא היתה שם. מהתערוכה של נטע הררי נבון אזכור את הילדה הרזה האוחזת בחתול השחור. אין כמוהו עצוב ונוגע ללב. זאת הילדה הכי יפה בדיזנגוף.

      אפרופו ילדה עם חתול, צייר צרפתי בשם בלתוס, שנפטר בשנה שעברה, עסק בנושאים דומים, אבל מהעבר השני של המתרס. בלתוס צייר ילדות קטנות בפוזות מפוקפקות, ואהב במיוחד את השילוב של ילדות עם חתולים. המבט שלו הוא המבט הטיפוסי של הגבר המצייר ילדה. הוא היה צייר נהדר, אבל הציורים שלו הופכים את הקרביים. מה שמטריד אצלו הוא המסרים הסמויים מתחת לפני השטח, האסתטיקה המחביאה רמזים שאינם משתמעים לשתי פנים. המוזר הוא שבלתוס הכחיש את המשמעויות הפדופיליות שבציוריו, ואף נפגע מההאשמות שהפנו כלפיו. מבחינתו, הוא פשוט אסתטיקן שאוהב לצייר נשים יפות, גם אם הן קטנות.
      ההשוואה בין נטע הררי נבון לבלתוס מעניינת, בגלל היפוך זוויות הראייה של הניצול המיני. בוטות לעומת רמיזה רכה, משיכה מודחקת לעומת התרסה מודעת. היא כאילו מציגה לבלתוס מענה: מראה מעוותת, מחרידה, של המבט שלו.