מוי כיף: ראיון עם סולן להקת דפדרו

"יש הרבה דרכים להסביר למה ישראל היא לא עוד נקודה על מפת הארצות שבהן הופעתי", מסביר חיירו זוולה, מנהיג ההרכב דפדרו בשיחה עם וואלה! תרבות לקראת בואו. "אני כמובן זוכר הרבה דברים – את החום, את השלוש שעות הופעה שקלקסיקו לא נותנים אף פעם, אבל הקהל לא נתן להם לרדת, את האוכל והכל. אבל כדי להבין למה ישראל מיוחדת, הייתי צריך להגיע ללוקסמבורג. רק כשהופעתי מול האנשים שם, הבנתי למה אני צריך לחזור לישראל, אם הם בכלל יזכרו איך קוראים לי. אתה עומד שם על הבמה, מנסה לתת את הכל, אבל באמצע חודש אוגוסט קר ומגעיל שם והאנשים בוהים בך. הם כמובן נורא נחמדים, אבל אני לא דג באקווריום, אין מה לבהות בי. כבר שם התגעגעתי".

אז הישראלים זכרו מיהו זוולה ומיהם דפדרו: גלגלצ אימצה בחום את " Te sigo soñando" שלהם וב-18 בנובמבר הם יגיעו להופעה אחת במועדון הבארבי בתל אביב, יותר משנה אחרי שזוולה עצמו הופיע עם שירי דפדרו כחימום לשתי ההופעות הבלתי נשכחות של קלקסיקו בישראל. במקביל, מתכוננת הלהקה לצאת אלבומה השני הבינלאומי, בו השתתפו החברים מקלקסיקו, ג'ואי ברנס, ג'ון קונברטינו ועוד. "האלבום הראשון היה התנסות עבורי, כי לפני דפדרו היתה לי רק להקת רוק פשוטה כזו, עם שירי סיקסטיז שלא באמת היה מה לעשות איתם", הוא אומר. "אחר כך הכרתי את קלקסיקו ובזכותם נסעתי למקומות ונחשפתי לטעמים שמרכיבים את האלבום החדש".

"האלבום הזה בעיקר משקף את ההתקדמות שלי ככותב. אני מרגיש שכל שדות התעופה שהייתי בהם בזמן האחרון נתנו לי הרבה יותר זמן פנוי כדי שאוכל לחשוב מה מעניין אותי בכתיבה. נראה לי שזה השתלם".

"הכי פשוט – בכל פעם שהיה לנו קצת זמן פנוי קפצנו לאולפן והקלטנו סט של שירים, כדי שיהיה חם וטרי וגם כי מרוב הופעות, בכלל לא חשבתי שאוכל להקליט אלבום כמו שצריך, אלא בצורה הזו".

"אין לך מושג כמה, זה בלוקים אינסופיים, אבל זה במצבים שאני שמח בהם ואז אני לא יכול לכתוב. ואז אני עצוב בגלל שאני לא כותב – והמחסום משתחרר. אני גם תמיד משתמש בטריקים כדי להתגבר על מחסומי כתיבה – מוזיקה, סרטים. לקח לי 10 דקות מהסרט 'הסוד שבעיניים' כדי להשתחרר ולכתוב מחדש. אה, זה הסרט שלקח לכם את האוסקר? נו, מצטער. מבטיח לצפות בסרט שלכם, לאיזון".

כדאי לא לתת למחסומי הכתיבה של זוולה להטעות אתכם: מדובר באדם שמח, חייכן ולא מוטרד במיוחד מהיומיום. פוליטיקה, למשל, לא מעניינת אותו, מלבד זו הקשורה לעבודתו כמוזיקאי. שם, הוא מגלה מציאות שדי דומה לזו הישראלית: "ספרד היא מקום שאין בו אמצע, רק מוזיקה מסחרית או שוליים קיצוניים מאד", הוא מספר. "אנחנו ארץ סגורה, שלא אכפת לה מהשפה האנגלית, כי אנשים אוכלים את האוכל שלנו, שותים את היין שלנו ובאים לראות את הכדורגל שלנו. אבל אנחנו לא פתוחים מספיק ואני לא מצליח להבין למה".

"אם זה תלוי במדינה, אז אין איך לעזור לו. הממשלה בספרד אוהבת יותר ספורט מאשר מוזיקה וזו הסיבה שיש לנו את הנבחרות הטובות בעולם בספורט, אבל מעט מאד מוזיקאים בינלאומיים מוכרים שהם לא חוליו או אנריקו איגלסיאס. כל שבת או כל יום ראשון אנשים באים לראות ספורט וזה נפלא, אבל היה נחמד אם היו נותנים הזדמנויות למוזיקאים כאן. במדריד למשל, משם אני מגיע, יש תקציב לאופרה ואמנויות מהסוג הקלאסי, אבל כלום למוזיקה עצמאית, כך שאנחנו לבדנו וזה די עצוב. בנוסף, הרבה מועדונים נסגרו בזמן האחרון, כך שאפילו אין ממש איפה להופיע".

לפתע זוולה מבין את אופי הדברים שאמר, שהם ניגוד גמור לחייכנות והעליצות שלו. כאן, הוא מיד מעביר לרוורס: "אבל אני לא רוצה להתלונן", הוא אומר. "יש דור חדש והוא מוצלח וטוב. אני מאמין שיידעו איך לעזור לנו להגשים את הרצון ולייצג את המוזיקה הספרדית ברחבי העולם".

"כן, רוקנרול הוא לא המוזיקה הטבעית שלנו. לדעתי, מוזר שיש ספרדים שמנסים לעשות רוקנרול בדיוק כמו האנגלים. אנחנו צריכים להיות חלק מהתרבות העולמית, אבל להיות אלו שמביטים פנימה ומוציאים מוצר עצמאי ואותנטי. מוזיקה ספרדית טובה באמת היא כזו שגורמת לך להזיע, אבל במובן הטוב".