פרק ראשון: "האיש שידע לעופף"

...מה אני טוען נגדו? אומר לך שכני, בלי להלך סחור-סחור: אין לי דבר וחצי דבר נגד תורתו, כלל וכלל לא. פעם הקשבתי להטפתו, ואני מודה שכמעט הפכתי לתלמידו. חזרתי אז הביתה ואמרתי לבן דודי הרצען, "חבל שלא שמעת אותו, כי איש זה הוא נביא על פי דרכו." זאת אמת לאמיתה, דבריו יפים להפליא, ממיסים את הלב. עיני זלגו דמעות. ולו רק יכולתי, הייתי סוגר את העסק שלי על מנעול ובריח והולך בעקבותיו כדי שלא ייעלם מעיני לעולם.

ח?ל?ק בין הבריות כל אשר לך, אמר, ובוא אחרי, ואהבת לרעך כמוך, הושט ידך לאביונים ומחל לאלה שעשו לך עוול ועוד דברים דומים. אני אופה פשוט, אך כאשר האזנתי לדבריו, הרגשתי מין שמחה משונה וכאב, אינני יודע כיצד לומר זאת: מועקה שכזאת, עד שרציתי להשתטח על האדמה ולבכות. אך היתה זאת הרגשה נפלאה; רווח לי כאילו הכול התקלף מעלי, אתה יודע, כל הצרות והרוגז. "ובכן," אמרתי אז לבן דודי, "שוטה שכמותך. אתה יכול להתבייש, רק תאוות הבצע עולה מגרונך. אתה מדבר רק על האנשים שחייבים לך ועל החובות שאתה צריך לשלם, עם התוספת והריבית. מוטב היה לו חילקת בין העניים כל מה שיש לך, עוזב את אשתך וילדיך והולך בעקבותיו..."

וגם סגולתו לרפא חולים ואחוזי דיבוק אינה מפריעה לי. נכון, זוהי יכולת מוזרה ועל-טבעית, אבל כל ילד יודע כי המרפאים שלנו הם סנדלרים ואלה הרומיים אינם טובים מהם. את כספך ייטלו, אך אם תזעיק אותם אל מיטת גוסס, ימשכו בכתפיים ויאמרו שהיית צריך לקרוא להם מוקדם יותר. מוקדם יותר! אשתי המנוחה סבלה שנתיים מדימום, ואני סובבתי איתה על פתחי הרופאים. אין לך מושג איזה הון הוצאתי עליה, אך איש לא הושיע אותה. לו היה כבר אז מהלך בערים, הייתי כורע על ברכי ואומר: אדוני, רפא אישה זו! והיא היתה נוגעת בגלימתו ומעלה ארוכה. קשה לתאר כמה התייסרה המסכנה – אני בהחלט משבח את סגולתו לרפא חולים.

אתה יודע, המרפאים צועקים חמס שאין זו אלא אחיזת עיניים ומלאכת רמייה, ונפשם יוצאת להטיל עליו חרמות ונידויים, אך מה תעשה נגד אינטרסים? כל מי שמבקש לעזור לבריות ולהביא ישועה לעולם, חזקה עליו שידרוך על יבלתו של מישהו. שהרי אינך יכול לעשות חסד עם כולם, זוהי דרכו של העולם. אני אומר לך, מצדי הוא יכול לרפא ואפילו להחיות מתים, אך על פרשת חמש כיכרות הלחם לא אוכל לסלוח לו. אני אומר לך כאופה, שעוול גדול נעשה לאופים.

האם לא שמעת את המעשה בחמש כיכרות הלחם? אני משתומם על כך, כל האופים ממש יצאו מגדרם בגלל המקרה. מספרים כי המון רב ועצום בא עמו אל מקום שומם והוא ריפא את חולייהם. וכשנטה היום לערוב, ניגשו אליו תלמידיו ואמרו לו, "שומם המקום הזה וזמננו עבר. הנח להמונים ללכת כדי שיוכלו לקנות צורכיהם בכפרים ובעיירות." והוא אמר להם, "הם אינם צריכים ללכת, אתם תאכילו אותם."

והם אמרו לו, "אין עמנו דבר, זולת חמש כיכרות לחם ושני דגים."

אמר הוא, "הבו אותם אלי."

ויצו על ההמונים לשבת על כרי הדשא וייטול חמש כיכרות לחם ושני דגים ויישא עיניו לשמים ויברך ויבצע את הכיכרות ויושיטן לתלמידיו והללו להמונים, והכול אכלו ושבעו. ויאספו את השיירים, שנים-עשר סלים מלאים וגדושים. ומניין הסועדים חמשת אלפים גברים לערך, מלבד נשים וטף.

הלוא תודה, שכני, ששום אופה לא יהיה מוכן לסבול זאת וכי מדוע שיסבול? אם יהפוך הדבר להרגל וכל ארחי-פרחי ישביע בחמש כיכרות לחם ובשני דגיגים חמשת אלפים איש, מה יעשו האופים? נוכל ללכת לרעות באחו, לא? ובכל הנוגע לדגים, ייקחם האופל, אלה גדלים במים מעצמם, וכל אחד יכול לדוג אותם כאוות נפשו. אבל האופה משלם טבין ותקילין בעד קמח ועצים, הוא חייב להחזיק עוזר ולשלם לו את שכרו, הוא חייב לשכור חנות, לשלם מסים ועוד כהנה וכהנה, עד שבסוף ישמח אם נשארת לו פרוטה למחייתו ואין הוא צריך ללכת ולקבץ נדבות. והוא – רק יישא עיניו לשמים, ויש לו די לחם בשביל חמשת אלפים איש ויותר, קמח הוא מקבל מבלי לשלם אגורה שחוקה, גם עצים אינו צריך להוביל ממקום כלשהו, הוצאות אין לו, לעבודה אינו נצרך, ומובן שהוא יכול לחלק את הלחם בין הבריות חינם אין כסף, לא? ובכלל לא אכפת לו שהוא מקפח את פרנסתם של כל האופים בסביבה!

אומר לך, זוהי תחרות בלתי הוגנת וצריך להפסיקה אחת ולתמיד! שישלם מסים כמוני, אם חשקה נפשו באפיית לחם! כבר באים אלינו הבריות בטענות ובמענות ואומרות, הכיצד בעד כיכר לחם קטנה ועלובה אתם לוקחים מאיתנו בצע כסף? חינם אתם חייבים לתת לנו, כמוהו! ומה נפלא הוא לחמו – לבן, פריך וריחני, לעולם לא תאכל ממנו לשובעה. כבר הוכרחנו להוריד את מחיר הלחם, בהן צדק, אנו מוכרים אותו מתחת למחיר הייצור ובלבד שלא נצטרך לסגור את העסק, אך ראשי מסתחרר אם אני חושב לאן נגיע בדרך זו. אומרים שבמקום אחר השביע ארבעת אלפים גברים, מלבד נשים וטף, בשבע כיכרות לחם ובמעט דגיגים, אך שם ליקטו רק ארבעה סלים של פירורים. כנראה גם עסקיו שוב אינם פורחים כל כך, אבל אותנו, האופים, הוא יהרוס לחלוטין. ואני אומר לך, שהוא עושה זאת רק מתוך איבה אלינו. אמנם סוחרי הדגים גם הם הרימו קול זעקה, אבל אלה אף פעם לא ידעו כמה לבקש בעד סחורתם, מבחינת ההגינות ודאי שלא יוכלו להשתוות אל מעמד האופים.

הבט נא, שכני, אני כבר אדם זקן ונשארתי ערירי בעולם, אין לי אישה וילדים. וכי מה עוד נחוץ לי בחיים? לפני זמן לא רב אמרתי לעוזרי שיתלה את עול המאפייה על צווארו. אינני מבקש שום תועלת אישית, חי נפשי, לו רק יכולתי הייתי מחלק את רכושי הדל והולך בעקבותיו לטפח את האהבה לזולת ולעשות כל מה שהוא מצווה עלינו. אבל כשאני רואה איך התייצב נגדנו, האופים, אמרתי בלבי, "זה לא!" כאופה נוכחתי לדעת, כי הוא לא יביא גאולה לעולם, אלא ימיט חורבן גמור על המקצוע שלנו! אני באמת מצטער, אבל על זה לא אוכל לסלוח לו. בשום פנים ואופן לא!

כמובן, הגשנו נגדו קובלנה לחנניה ולמושל המחוז בטענה של הפרת סדר האגודה המקצועית ושל הסתה, אבל מי כמוך יודע, שבלי מרפקים לא תשיג מאומה אצל השלטונות. אתח הרי מכיר אותי, שכני, אני אדם מתון ואינני שוחר מריבות, אבל אם במקרה יבוא לירושלים, אצא לרחוב ואצעק בקולי קולות, "צלבו אותו! צלבו אותו!"