"גינסבורג השתמש ביהדות בשביל להרגיז": ראיון עם במאי "גינסבורג"

יוהן ספאר, שביים את הסרט המדובר על חייו של סרז' גינסבורג, מסביר למה הכל אצלו היה פרובוקציה, מדוע האנטישמיות נעצרת בחדר המיטות ואיך כל זה קשור לליידי גאגא. ראיון

סרז' גינסבורג נרשם בדפי ההיסטוריה כאחד השגרירים הגדולים אי פעם של המוזיקה הצרפתית, ובכלל כאחד האייקונים המזוהים ביותר עם מולדתו. אבל באופן אירוני, הסמל של המדינה הנוצרית היה דווקא יהודי, וכפי שמראה הסרט החדש אודותיו (שנקרא בשמו), היהדות שיחקה תפקיד מרכזי בחייו וביצירתו. במאי ביוגרפיה קולנועית זו, יהודי בשם יוהן ספאר, מודה כי לאחר הפקתו הוא יודע על גינסבורג עוד פחות ממה שידע קודם לכן, אבל בראיון לוואלה! תרבות הוא מספר כי הצליח דווקא להבין למה היה לו כה חשוב להחצין את יהדותו. "הוא עשה זאת כדי להרגיז אנשים", מכריז ספאר. "גינסבורג לא שמר מצוות, אבל הוא היה פרובוקטור נצחי, וגילה שהחצנת היהדות היא דרך טובה לסמן את עצמו כאאוטסיידר ולעורר עוינות בסביבתו. בגלל זה אפשר היה לראות אותו מתהלך בו בזמן עם טלאי צהוב ועם מעיל אס.אס. היהדות היתה בעיניו אמצעי להתרסה".

טוב לדעת (מקודם)

הלחצן הזה יכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

לכתבה המלאה

מעבר לכל הפרובוקציות, עמוק בפנים, האם מתישהו לאורך הדרך גינסבורג בכל זאת חש עצמו כיהודי?

"צריך לזכור דבר אחד: בישראל, אתה נולד כיהודי ולא צריך לקבל שום החלטה בעניין. לעומת זאת, אם אתה נולד כיהודי בצרפת אתה נדרש להחליט אם להבליט את זה, להשלים עם זה או להדחיק את זה, והמשפחה של גינסבורג בחרה באופציה האחרונה וניסתה לשחק אותה יותר צרפתייה מכל משפחה צרפתית ממוצעת. בגלל זה, גינסבורג שמע לראשונה שהוא יהודי בגיל 8, כשהמשטרה פקדה עליו לבוא ולקחת טלאי צהוב, ומכאן והלאה הוא ראה את עצמו כיהודי פשוט מפני שאנשים ראו וסימנו אותו ככזה. הוא גם נחשף לקריקטורות אנטישמיות בילדותו, והצורה המעוותת שבה עוצבה שם דמות היהודי עיצבה את התדמית שלו בעיני עצמו".

"בשביל להתקבל בחברה האירופאית, יהודי חייב קודם כל לכבוש את הנשים שלה". מתוך "גינסבורג" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

אבל אפילו שלא היה לו יופי קלאסי, בטח שלא במובן האירופאי של המילה, הסרט מראה כיצד השכיב גינסבורג את מיטב יפהפיות צרפת, כולל בריז'יט ברדו וג'יין בירקין.

"היה לי חשוב לשים דגש על חיי האהבה של גינסבורג, בגלל שהוא הוכיח את האימרה הנושנה של סבא שלי - האנטישמיות נעצרת בחדר המיטות. סבא שלי גם תמיד אמר שבשביל שיהודי באמת יתקבל בחברה האירופאית, הוא חייב קודם כל לכבוש את הנשים שלה, וגינסבורג הוא הדוגמה המובהקת לכך. אמנם הוא לא היה האמן היהודי היחיד שהצליח בכך – הרי גם הסופר רומן גארי, למשל, הפיל ברשתו את השחקנית ג'יין סיברג – אבל הוא בטח אחד המאהבים הגדולים בתולדות צרפת. גינסבורג שינה לחלוטין את האידיאה של האהבה במדינה, גם בגלל ההתנהלות הפרטית שלו וגם בגלל להיטיו הנצחיים, למשל שיר הלחישות הארוטי 'je t'aime, moi non plus'. אחרי גינסבורג, הצרפתים כבר לא אוהבים באותה צורה".

מוטיבים יהודיים עומדים גם מאחורי הבחירה האמנותית הבולטת בסרט. ספאר, בן 39, שעשה הסבה למסך הגדול לאחר שני עשורים של יצירת קומיקס ונובלת גרפיות, ממחיש את המתרחש בנפשו הסוערת של גינסבורג דרך שתי בובות מפלצתיות המשמשות מעין אלטר-אגו של המוזיקאי. "מבחינה חזותית, השתיים מזכירות את היצורים בספר 'ארץ יצורי הפרא' או בסרט 'המבוך של פאן', אבל את ההשראה לתפקיד הרוחני שלהן בסרט קיבלתי מהתלמוד", מגלה ספאר. "בדומה לפרשנות התלמוד, היצורים מספקים פרשנות רציפה למעללים של גינסבורג. הוא עושה או חושב משהו,והן מגיבות על כך. בחרתי להכניס אותן לסרט כי אני לא אוהב קולנוע ריאליסטי, שמתיימר להציג דיווח מהמציאות או דיוקן של בן אדם. הרי אם אפשר לצייר דמויות כאלה בקומיקס, אז למה שאי אפשר יהיה לעשות זאת בקולנוע?".

"למה שאי אפשר יהיה לעשות בקולנוע מה שעושים בקומיקס?" מתוך "גינסבורג" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

העובדה שהיהדות כה נוכחת בסרטו העלילתי הראשון של ספאר אינה מפתיעה, שכן היא היתה דומיננטית מאוד גם ביצירותיו הקודמות. דוגמה לכך היא "החתול של הרבי", סדרת הנובלת הגרפיות הפולחניות שלו, שהיוצר זה עתה סיים לעבדן למסך הגדול. "אני רואה את עצמי יהודי 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. היהדות מתרוצצת לי בראש כל הזמן, וכל הדמויות שלי תמיד קשורות ליהדות", מצהיר ספאר. "עם זאת, בדומה לגינסבורג, אני לא שומר מצוות, כך שאפשר לומר שבעיני הגויים אני יהודי אבל בעיני היהודים אני גוי. אני מסרב להאמין שאם נלך לבית הכנסת ולא נאכל חזיר העולם יהיה טוב יותר, ואני מתווכח על כך ללא הרף עם רבנים. אני נהנה מן הוויכוחים הללו, גם כי יהודים הם עם מפולפל, וגם כי מבחינתי המשמעות של הדת היא דיאלוג. לכן למדתי גם פילוסופיה וגם תלמוד, ואני משתדל לשלב בין השניים. בסופו של דבר, מה שחשוב לי בחיי האישיים וגם בסרט שעשיתי על גינסבורג, זה להוכיח שיכול להיות דבר כזה יהודי אירופאי. בגלל הקיום של מדינת ישראל, אנשים חושבים שאירופה יכולה להיפרע מן היהודים שלה, ואני נלחם ללא הרף בתפיסת העולם הזו – בעיני, יש יהודים ישראלים ויש יהודים אירופאים, וזה שני דברים ברי-קיימא ושונים לגמרי".

לאור התגברות האנטישמיות באירופה, איך גינסבורג היה מרגיש בצרפת של ימינו?

"לא נוח להיות יהודי בצרפת. הסיבה העיקרית לכך היא שהתקבעה בחברה המקומית איזושהי תפיסה אווילית, ולפיה היהודים מייצגים את ישראל והמוסלמים את הפלסטינים, מה שמייצר חיכוך אלים. אין בזה שום היגיון כמובן, כי הרי מרבית הערבים בצרפת מעולם לא דרכו בפלסטין. צרפת עצמה לא אנטישמית בשום צורה. הבעיה היא התושבים הצעירים שמוצאם צפון-אפריקאי. הם עניים ולא מחונכים ובשל כך מלאי זעם. הם מחפשים מפלט באסלם הקיצוני, ושם הם קוראים ושומעים הסתה נגד יהודים וישראלים, ובגלל זה אי אפשר ללמד את השואה בבתי ספר ומסוכן להסתובב ברחובות עם כיפה. לא בטוח להיות יהודי בפריז, אבל עם זאת, גם לא בטוח להיות יהודי בתל אביב וגם לא בניו יורק. אמנם רע לנו פה, אבל לא נחזה בקרוב בהגירה המונית של יהודי צרפת. אנחנו יודעים שאין לנו לאן ללכת".

"המטרה שלי היא להוכיח שיש כזה דבר יהודי אירופאי". מתוך "גינסבורג" (צילום: יח"צ)

נוסף על ההתמקדות בהתבגרותו של גינסבורג כילד יהודי וכן בפרשיות האהבה שלו, הסרט גם מציג בהרחבה את הפרובוקציות הפוליטיות של המוזיקאי – למשל גרסת הרגאיי שלו למרסייז. בזמנו, הסקנדל הזה הפך את גינסבורג לאויב הציבור, אבל הפולחן המתמשך, הנלהב וההמוני סביבו מוכיח מחדש כמה קצר הזיכרון הציבורי. "הסיבה שהקהל הצרפתי שכח לו את ההתרסות הפוליטיות למיניהן היא שהסטנדרטים השתנו", מסביר ספאר. "פעם, ביזוי ההמנון הצרפתי היה מוציא אנשים לרחובות, אבל היום ממילא רוב הצעירים לא יודעים את המילים של ההמנון. בכלל, אנשים שוכחים כמה גינסבורג היה פוגעני ובאיזו מידה זרם לו רעל בדם. הקהל זוכר אותו היום כאייקון תרבותי ולא בתור פרובוקטור פוליטי. אולי זה בגלל שבעבר, כל פיפס של מוזיקאי בסדר הגודל של גינסבורג היה מגיע לראש מהדורת החדשות, אבל היום איש לא חושב אפילו להתרגש מאף מעשה של שום מוזיקאי. אמני ההיפ-הופ בצרפת שאבו מגינסבורג השראה מוזיקלית, אבל הם יכולים רק לפנטז על ההשפעה הציבורית שלו. בעידן שאחרי גינסבורג, אין כבר אמנים שהם דמויות ציבוריות".

אז אפשר לומר כי לאחר מותו של גינסבורג ב-1991, לא קם לו יורש?

"לא בצרפת, אבל ליידי גאגא היא מעין יורשת שלו. היא מזכירה לי אותו בגלל שכמוהו, גם היא דמות מוזיקלית מורכבת, משוגעת ונוטפת סקס".

"כמו גינסבורג, גם היא דמות מוזיקלית מורכבת, משוגעת ונוטפת סקס". ליידי גאגא בעצרת למען זכויות הומוסקסואלים (צילום: AP, Pat Wellenbach)

אתה שוקל לביים גם עליה סרט יום אחד?

"אם אעשה ביוגרפיה מוזיקלית נוספת, היא תהיה על מוזיקאי הג'אז המנוח ג'נג'ו ריינהרט, ובעיקר על התקופה שבה חי בפריז בזמן מלחמת העולם השנייה. הדמות שלו מסקרנת אותי בעיקר בשל היותו צועני, שהרי הצועני הוא בדיוק כמו היהודי: מישהו שלא היגר לאירופה אלא נולד בה, ובכל זאת לא התקבל אליה באמת ותמיד חי בה כזר. כך או כך, בפעם הבאה שאעשה סרט עם דמויות בשר ודם, זה לא יהיה על מוזיקאים אלא על ערפדים".

גם אתה נסחפת בטרנד הזה?

"האמת היא שערפדים משכו אותי מאז ילדותי, וזאת מפני שהאמנים האירופאים מאז ומעולם השליכו את הפחד שלהם מן היהודים לדמויות של ערפדים, כפי שאפשר לראות למשל ב'נוספרטו', הסרט הגרמני האילם שהייתי שמח לעבד מחדש. בעיני הנוצרים, הערפד הוה משל למפלצת היהודית שרוצה לטמא את אירופה ולהשתלט עליה. בכל הקשור למקומם בחברה, היהודים והערפדים הם אחים".

לדאבון הלב, ספאר לא יוכל ללהק לסרטיו הבאים את לוסי גורדון, הדוגמנית-שחקנית הבריטית שמגלמת ב"גינסבורג" את דמותה של ג'יין בירקין. גורדון התאבדה מעט לאחר סיום הצילומים ויומיים לפני יום הולדתה ה-29, והסרט מוקדש לזכרה. "לעולם לא אבין למה לוסי עשתה זאת, אבל לצעד שלה היה השפעה עצומה על הסרט", מודה ספאר. "לא הקדשתי לה אותו כמחווה אלא בגלל שמותה הכתיב את הטון שלו. הגענו לחדר העריכה שמחים וטובי לב, ואז שמענו על מה שקרה, והעולם חרב עלינו. המלנכוליה השתלטה על חומרי הגלם, ומה שיצא בסופו של התהליך הוא סרט עצוב – לא כמו החיים של סרז', אלא כמו המוות של לוסי".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully