ריקוד רומנטי: ראיון עם האמן רועי חפץ

רבים מאיתנו חוו תחושת געגוע עזה ומנדנדת שאין לה מושא: געגוע למקום רחוק שלא בהכרח ביקרנו בו, לעבר שלא בהכרח היה שלנו – תחושה שאין לה מילת תואר. זהו איננו געגוע ישיר לאדם או לימים עברו אלא משהו שהסופר ואשף המילים לואיס קרול ניסה לתאר כ"המשהו שלא ניתן לקרוא לו בשם, רצון שחודר לתוכנו כמו חרב עם ריח של מדורה, עם ציוץ של ציפורים עפים במרום".

קרול המשיך למנות מטאפורות ודימויים לאותה תחושה שאין לה מילה, ניסה ללכוד אותה ברשת השפה, אך זה עדיין נותר עבורו המשהו שאי אפשר לכנותו בשם. לו קרול היה דובר גרמנית היה לו פשוט יותר: בגרמנית זה נקרא Sehnsucht - פשוט וקל, ופירושו געגוע למשהו שלא היה. זוהי גם שמה של התערוכה של הצייר רועי חפץ שמוצגת בימים אלו במוזיאון בית העיר – מה שידוע לרוב כבית העירייה הישן ברחוב ביאליק בתל אביב.

"מגיל 28 אני סוחב את המילה הזו על הגב שלי," מספר חפץ לוואלה! תרבות, בשיחה לרגל התערוכה. "הייתי עם ידידה שלי על גבעות ליד רחובות, שם גדלתי, והסתכלנו על אורות רמלה מרחוק והיא אמרה פתאום 'זנזוכט'. ומאז זה איתי. עם הזמן הבנתי שמה שקורה לי בסטודיו, כל עבודה על רישומים יש בה משהו מזה. אני כל הזמן מייצר דמויות כדי שיהיה לי במה לגעת, ושיהיה לי למי לבוא אליו. מעין חדר משלי. מקום שאוכל לבוא אליו, לקחת את הנפילים האלה, שאין להם פשר וצורה, ולעשות איתם משהו".;

שלושה פורטרטים כאלה, בלתי מזוהים, מעט כמו רוחות רפאים שבוהות בחזרה בצופה, תלויים כעת בלב חדר המדרגות המעוגל, הרומנטי והמעט בזבזני של המבנה הנוסטלגי – שלהבדיל מאותו "זנזוכט", נועד דווקא לאחסן בתוכו את הגעגוע למשהו שכן היה קיים: תל אביב של פעם ותושביה.

"יש משהו בדמויות שהם תמיד קצת כמו השכן של, הבן דוד של, הם תמיד מוכרות לי כשאני מצייר אותם, הם סוג של 'זנזוכט' כי הם לא מישהו אבל הם מזכירים מישהו. מישהו טיפוסי. מישהו לא ברור. גם המילה נשמעת יפה בעיני – זנזוכט. היא מטופשת, כמו המדרגות של בית העיר. הם בעיניי מאוד 'זנזוכט', הרומנטיקה שלהם, ביחס לתקופה בה נבנו ובמקום בה נבנו. תל אביב היתה צנועה, ודלת אמצעים, והם תופסים את רוב המרחב בבניין. הם בהחלט געגוע של הארכיטקט למשהו, ולא ברור מה הוא בדיוק ניסה לעשות".

המושג רומנטיקה אינו זר לחפץ, בן ה-31. הוא מתאר את העבודה שלו בסטודיו כ"רומנטיקה בגרוש" כיוון שהוא עובד כמו הדימוי של הצייר הנוירוטי, עם סולם על גלגלים שנע בין העבודות גדולות המימדים שפרושות על קירות הסטודיו הלוך ושוב.

"הבחירה בגודל של העבודות באה מהצורך להיבלע בפרטים של הציור, בחירה שנעשתה מתוך ג'סטה שקרתה לי כשאימצתי כלב והוא קפץ עליי, הסתכל עליי מלמטה ומשהו במבט שלו שהיה קשור להפרשי גובה בינינו ייצר אינטימיות מסוימת. הבנתי שחסרה לי האינטימיות הזו עם העבודות שלי, שאוכל להתמתח עליהם כמו כלב ולהביט עליהם. אז החלטתי להגדיל אותן. ובגלל שאני קטן, אני צריך סולם כדי להגיע אליהם. אחרי שלב הרישום, בו הניירות פרושים על הקיר, מתחילה ההתמכרות. אני נכנס לפרטים עם הכלי נשק שלי, העט עיפרון שלי," הוא מתאר ועיניו בורקות כאילו מתענג על התיאור של התענוג הפרטי שלו.

"ואז יש את השלב שאנחנו פיטים – יחסים שאני עוד מסוגל להכיל אותם, ואז אני משכיב אותם ומתחיל לעבוד עם לקות ואבקת גרפיט ושיש – אני משתמש בהם כמו הבדיחה על אמנות של ג'קסון פולק. זה מרגיש לי כאילו אני עושה את זה בצורה הכי נוירוטית. זה לא ממש בשליטה אלא סוג של עימות ביני לבין הציורים. יש אמנים שהצליחו לבטא ריק, אותו מקום ללא שם, בעבודה שלהם דרך מינימליזם, ואני מרגיש שאני חושב על מינימליזם דרך האובר אקספרסיוניזם הזה, העומס".

אותו עימות אמנותי שחפץ מתאר התבטא עבורו ברבדים רבים לאורך שנות לימודיו, עימות שהוא עם הזמן סיפח לעבודתו במכוון. לאחר סיום לימודי תואר ראשון באמנות בבצלאל, חפץ החליט שהוא רוצה ללמוד בלט קלאסי ונרשם ללימודים בביקורי העיתים. "רציתי לעשות פירואט, ואחרי שנה נכשלתי," הוא מודה, "אבל היה משהו מאד חזק שם.משהו במסגרת, בתנועה המעגלית והרכה של המחול הקלאסי. אבל לא הצליח לי ואז ברחתי לארצות הברית. הרגשתי שאני חייב לברוח. גם הלימודים בבצלאל, בהם לא למדתי טכניקה, הותירו אותי עם תחושת חסר. חיפשתי משהו. רק בתואר השני הבנתי שאני צריך לחשוף את הדברים האמיתיים, לחשוף שמותר לי להתרגש לצייר שיער, ציפורניים ועור. דברים שהתביישתי בהם. אני חושב שיש משהו בבצלאל, לפחות בזמן שאני למדתי שם, שלא קל לבוא להגיד 'אני מתרגש לצייר שיער'. התרגשות מהפעולה הקטנה לא היתה מקובלת. אבל בהארדקור של התואר השני הרגשתי שאני מסוגל להעניק לעצמי את ההתענגות, בצורה הכי רומנטית, מהרישום."

חפץ מזכיר, כחלק מההתענגות שלו מהפרטים, גם את הצורה המעגלית, צורתו של חדר המדרגות בבית העירייה הישן, תנועה שעולה כלפי מעלה, ורבים מדמויותיו המצוירות מכילות אותה. "התנועה הסיבובית התחילה לאחרונה", הוא נזכר. "העבודות היו כל כך אינטנסיביות מבחינתי, ולא הייתי מסוגל להעניק להם שמות. קראתי להם 'ההוא עם המשקפיים', 'ההוא עם השפם'. בשלב מסוים התחלתי להבחין שאני יוצר תנועה של פירוק הצידה ופתאום התחלתי להרגיש שהציור אוכל את עצמו מבפנים, שהתנועה היא מעגלית, פנימה. תנועה שמחפשת את השכבה שמתחת לציור. בעיניי גם המדרגות הם סוג של פירואט שנכשלתי בו. הפירואט שנכשלתי בו הוא התנועה הסיבובית הזו שחוזרת לעצמי".